מרחק בטוח
"הַיי אימא, תצילי אותי. אני שומר הלילה בפעם הראשונה. מת מפחד, לא מבין מה קורה לי."
האור על הצג מראה 00.14. מאז שהתגייס היא לא מדמימה את הטלפון אפילו בלילה.
"אילן חמוד, אני כבר יוצאת", היא ממהרת להגיב.
כבר כמה שנים שהיא ועמי ישנים בנפרד. הצעקות שעלו ממנו בלילות, הקריאות החוזרות "חובש! נפצעתי!", "תנסו לברוח, אין לנו סיכוי נגדם!", הפכו גם את הלילות שלה לבלתי אפשריים. אחרי שהתרופות הפסיכיאטריות והטיפולים הפסיכולוגיים לא הועילו הבינה שאת החורבן שעשתה המלחמה היא לא תוכל לשקם, שיש לה תפקיד חשוב אף יותר – בן שעליה להגן על נפשו מאבא שאיבד את יכולת התפקוד וקופץ בלי שום התראה מאָפָּתְיָה להתקפי-זעם.
השאירה לו פתק, כתבה שהיא הליכה, שלא ידאג לה, הכינה לעצמה קפה זריז ויצאה, מברכת את המזל הטוב שהביא את בנה לשרת במרחק חצי-שעה של נסיעה מהישוב שלהם שנמצא לא רחוק מכרמיאל.
הוא היה בן ארבע כשבמהלך פטרול לילה במסגרת שירות מילואים בדרום-לבנון ניתכה על החולייה של עמי אש תופת. החברים שלו נפלו כמו זבובים. הוא איבד המון דם. כוח חילוץ הגיע בדקה התשעים.
היא ניסתה לשמור על הבן הקטן שלה כמה שיכלה, נמנעת מלקחת אותו לביקורים בבית-החולים למרות שאביו ממש התחנן, משתיקה חברים שדיברו על הנושא בנוכחותו, יָשְׁנָה לידו, מרגיעה את סיוטיו, מתעוררת בבקרים רטובה מהפיפי שהיה בורח לו.
"אני רוצה חיילים כאלה", היה מצביע על ערכת חיילי צעצוע כשהלכו יחד לחנות הצעצועים.
"אולי בוב הבנאי או לגו?" הייתה מנסה למשוך אותו למחוזות אחרים.
"זה בכלל לא מעניין! אני רוצה אקדח משוכלל כזה!", דרש לצרף עוד אחד לארסנל ההולך ומתעצם, "אני צריך לשמור על אבא שלא יקרה לו כלום אם יבואו מחבלים".
האמל"ח שאגר שימש אותו בפורים כשהתחפש לחייל, שנה אחרי שנה. עם הגיל טיפס בסולם הפיקוד. כשהגיעו תלונות מהמורה שעל כל התגרות הוא מגיב במכות ניסתה להסביר לו שאלימות היא לא צורה לגיטימית להתמודד עם אתגרים, אבל בתוכה הייתה משוכנעת שזאת הדרך שלו להתגבר על החרדות.
אחרי הבר-מצווה ביקש להירשם לחדר כושר. התאמן בעיקר בהרמת משקלות וכיסוח שק-אגרוף. היא ראתה את גופו מגשים את הגבריות שעליה חלם כל שנות הילדות, מנסה להידמות לסילווסטר סטאלון שפוסטרים שלו מילאו את הקירות בחדרו. בבית הספר הפך לנושא כליו של בריון הכיתה, נכון למלא כל משימה שהוטלה עליו.
כשלמד בכתה ח' מצאה את עצמה בחדר-המנהל בחברת הורים שילדיהם זכו ללמוד בבית-ספר שערכי שיוויון, שלום ואחווה כיכבו על דגלו. שם שמעה לראשונה על כנופיית "עלי בבא וארבעים השודדים" שתחת הנהגתו של 'המלך' עסקה בגנבות של ציוד מחנויות בקניון הקרוב. הם חלקו את שללם – קסטות, עכברי מחשב, עטים וגרביים תרמיים לשאר הילדים, מתפארים בהצלחותיהם שלא להיתפס. ההנהלה פנתה למשטרה בבקשה לפתוח בחקירה.
"תקשיבי, אימא, זה ממש לא גנבה, סתם סחיבות קטנות בשביל הספורט. אני לא מבין מה לא בסדר בזה! החנויות האלה מרוויחות הון עם המחירים המוגזמים שלהם, לא יקרה להם כלום אם הם יפסידו מחיר של מחברת או יומן. אפשר לראות בזה אפילו מיזם חברתי ברוח החינוך שאנחנו מקבלים בבית הספר – לגנוב מהעשירים! באיזה זכות ההנהלה הדפוקה הזאת מגישה נגדנו תלונה במשטרה?! הם לא מבינים שעם תיק פלילי לא יקבלו אותנו לצבא?!"
המגמה הזאת הדאיגה אותה אבל עמוק בתוכה האמינה שהדבר היחיד שיכול לְשַמֵּר איזו רכות בתוכו הוא הגנה אימהית. ניסתה ללמד אותו בסבלנות על אחריות שצריכה לקחת בחשבון את התוצאות של מעשינו, אבל הבטיחה שתעשה כל שביכולתה לבטל את התביעה כדי לא לקלקל לו את העתיד.
"זהו, הַמַּלְשָׁן הַחְנוּן הזה, אריאל, עזב את בית הספר!", שמעה תרועת ניצחון פוקעת מיתרים בגרונו. "קרענו אותו במכות כל יום אחרי הלימודים. עשינו תורנות – כל יום שלושה חֶבְרֶה רדפו אחריו וגמרו אותו. כולם ראו אבל אף אחד לא חשב אפילו להלשין עלינו!" הניצוצות בעיניו השחורות כיווצו לה את הבטן והיא הרגישה את החמיצות מטפסת אל הלוע ורצה לשירותים להשתחרר מגוש הפחד שהלך ותפח בה. דחף בלתי נשלט להציל את הילד שלה מבריונות ציווה עליה להעביר אותו לבית ספר אחר. סוף השנה המתקרב נראָה לה עיתוי מתאים אבל היא ידעה שאם תעז לעשות את זה בכפיה תאבד אותו.
נדמה היה לה שההשגחה מתגייסת להושיט לה יד כשבעקבות המלצת הפסיכולוג הם עברו מהעיר הגדולה לישוב כפרי שקט, כדי שעמי יוכל להתעסק במשהו שקרוב לאדמה כמו טיפוח גינה או גידול ירקות.
מרגע שאילן מצא את עצמו 'תקוע בחור המסריח', היה מסתגר בחדר שלו ונועל אחריו את הדלת, משמיע מוזיקת טכנו בקולי-קולות, ממתין עד שיפציעו קולות הזעקה של אביו.
הכול נרגע אחרי שחזר משבוע הכשרה לשירות קרבי במסגרת הגדנ"ע. היה בטוח שעכשיו יוכל להגשים את חלומו להתגייס לסיירת.
בידיעה ברורה שהיא חייבת לעשות הכול כדי לא להרוס לו את החלום היא עוצרת במגרש-החניה ליד הבסיס.
"הגעתי, איפה אתה?", היא שולחת מסרון ומתחילה להתקדם לאורך הגדר. הבזק אור מהטלפון שלו מפגיש אותם.
"בוא נקיף אותה ביחד. אתה מבפנים ואני מבחוץ. יש לך נשק. אתה חייב להגן עלי!", היא מנסה לעשות לו הנשמה מפה לפה.
"אימא, את לא מבינה, אני לא מסוגל להגן עליך! התקבלה התראה על חוליית מחבלים שמסתובבת בשטח. תעלי על האוטו ותתרחקי מכאן כמה שיותר מהר. הגעתי להחלטה, מחר על הבוקר אני הולך לקב"ן!"
בדממה הלילית בכביש הריק הירח המלא משקף לה את השלמות ההולכת ונוצרת מתוך אוסף השברים שדיממו בתוכה מאז שהילד שלה היה בן ארבע. היא מרגישה איך כל אחד מוצא את מקומו הנכון בתוך הפאזל.
בשעות שנותרו עד לבוקר, בתוך שינה כבדה היא שומעת דפיקות בדלת. שלושה עורבים שחורים עומדים בפתח. אֵימָה מצמיתה מעירה אותה. היא שוכבת בעיניים פקוחות, ממתינה שפסי האור יופיעו על הקיר שמנגד, מתפללת שזה היה רק חלום בלהות.
תגובות (0)