פרסות

כבר שש שעות אני יושבת כאן, פוחדת לקום, להכין לעצמי כוס קפה מהמכונה למרות שהמשקה היה יכול לעזור לי להחזיק את העיניים בוהות מול הדלתות הרחבות, למקרה שייפָּתְחוּ ומישהו במדים ירוקים וכיסויים לבנים על הנעליים ועל השיער או הקרחת ייצא. אייל יושב לידי. הדריכות שלו שמסרבת להרפות זוחלת לי מתחת לעור, מערה לתוכי אדרנלין. הוא קם וחוזר אחרֵי כמה דקות עם שתי כוסות קפה, כאילו ניחש אותי. אנחנו ממשיכים לשתוק, מניחים לנוזל החם לחלחל אל תוכנו בלי הפרעה. כבר שמעתי ממנו כל מה שהיה יכול לספר.
זה התחיל כשצלצול הטלפון ששלף אותי מאיזה סיוט אפוקליפטי בישר:
"אימא, דודי נפצע. אמבולנס מפנה אותו עכשיו לאיכילוב. תגיעי למיון. אני בדרך לשם".
'מזל ששכחְתְּ לדומם את הטלפון מטומטמת שכמוך! בכל ערב הם יוצאים לקפלן או לכיכר-החטופים ומרגיעים לך את המצפון. כשמתרגלים לסכנה היא מתחפשת למשהו תמים. את מסתפקת במבזקים, מאמינה שאי-ידיעה היא הדרך הבטוחה להציל לא רק את לבך המתמוטט אלא גם את שלומם של מי ששוכנים בו'.
האוטומט מעלה על גופי את הבגדים שזרוקים על הכורסה.

"הייתה שם צפיפות ממש מטורפת. שנינו עמדנו יחד כשחומה של שוטרים התקרבה והתחילה להדוף את המפגינים פנימה, גורמת לאנשים למעוד ולאחרים ליפול עליהם. מִקְצַב הסיסמאות הפך לכאוס של זעקות. אנחנו עמדנו ממש לפני השוטרים. פתאום אחד מהם ניסה להוציא בכוח את הדגל מהידיים של דודי. הוא התנגד, אמר שאין חוק שאוסר עליו להניף את הדגל של המדינה שלו ואז השוטר דחף אותו לארץ והוא ועוד אחד שעמד לידו פשוט בעטו בו בכל הכוח בכל מקום. לא היה חסר הרבה שיהרגו אותו אבל אחד החברים שלהם צעק פתאום: 'תפסיקו, מצלמים!'
התכופפתי אליו, הוא היה מחוסר הכרה והפנים שלו היו מכוסות בדם. ניסיתי להעיר אותו בעדינות. הוא לא הצליח לפקוח את העיניים מרוב נפיחות. הזעקתי אמבולנס. מזל שאיכילוב היה קרוב לשם", אני מרגישה בי את המלחמה בין הצימאון לכל מילה והסירוב להאמין להן.
"שלום", הרופא לוחץ את ידי ואחר-כך את זו של אייל. "עבדנו עליו קשה אבל עכשיו הוא בסדר. כל הסיכויים שאחרי שיחלים הוא יוכל לחזור לתפקוד מלא. יידרשו כמה ניתוחים פלסטיים בפנים וגם השתלת שיניים. למזלנו לא מצאנו נזקים באברים פנימיים וגם לא פגיעות נוירולוגיות. ביצענו כמה ניתוחים אורתופדיים ברגליים, בידיים ובעצמות האגן. הניתוח הכי מורכב היה בפנים, שם איחינו את הלסת והלחי השמאלית. עכשיו הוא בהתאוששות. אחרי שיתעורר נעביר אותו לטיפול-נמרץ.

אני משחררת את אייל לישון כדי שיוכל להחליף אותי.

צפצופי מוניטורים מכל עבר. מאחורי הווילון רגל מגובסת מורמת על מתלה. השנייה מתחבאת מתחת לשמיכה. שתי זרועות מגובסות מונחות על הסדין. את הלחי השמאלית מסתירה תחבושת. מישהו לא מזוהה מביט בי בעין אחת. את המבט בעין האחרת מסתיר הר צבוע אדום ושחור. אני בודקת את התיק הרפואי שצמוד למיטה, 'דוד בראל', כתוב שם.

"דודי", אני לוחשת. הלסת והשפה העליונה נפוחות, מתוך פה שחסרות בו השיניים העליונות נפלטת יללה מיואשת, כמו זאת של הכלב של השכנים שמשאירים אותו לבד שעות וימים. אני מתיישבת ומלטפת את כף ידו שמציצה מהגבס. היבבה הופכת לצעקה, "אני פה, איתְךָ. לבקש מהאחות להביא לך משהו נגד כאבים?" אני חושבת על הילד הקטן שלי, מדמה את עצמי מחבקת אותו אחרי שמישהו בגן ניסה לחטוף לו צעצוע, מנסה ללמד אותו לעמוד גאה מול אלימות.

כעבור שלושה ימים הוא במחלקה ואני מאכילה אותו בכפית יוגורט ורסק תפוחים, מקריאה לו את 'סִידְהַרְתָא' שביקש שאביא מהבית שלו, מתוודעת לגרסתו של הֶרְמָן הֶסֶה לסיפור המסע הרוחני של הבודהה.

הילד שלי שותק, עדיין. אני ממשיכה להמתין, מתקשה לעמוד בשקט המתמשך שמבקש להתמלא במילים.
"אני רוצָה לספר לְךָ את הזיכרון הראשון שלי", אני נכנעת לדחף שדוחק בי לשתף אותו בשברֵי התמונות והחוויות של הילדה קטנה שבתוכי מבלי לשאול את רשותו.
"אני בת שלוש. דוד אריה שולף אותי מהמיטה. 'בואי' הוא אומר לי. 'את זוכרת שהבטחתי לך לקחת אותך לסיבוב בסירה של האופנוע שלי? אז עכשיו אנחנו הולכים לעשות את זה'.
בחוץ חושך ואני לא מבינה למה דווקא עכשיו, כשאני עייפה ורוצה להמשיך לישון, אבל אני יושבת בסירה והוא גבוה מעלי על האופנוע. בבת אחת מקפיץ אותי רעש נורא שאני מרגישה ממש מתחתי והאופנוע מתחיל לדהור בקול טרטור שמרעיד לי את כל הגוף. בדרך אני רואה רגליים של סוסים מתרוממות ויורדות במהירות. כשאני מרימה את המבט שוטרים במדים כחולים יושבים עליהם. הם מגיעים כמעט עד השמים. אני נורא מפחדת שהם תכף יעלו עלינו. בדרך יש יותר ויותר אנשים ולדוד אריה קשה להתקדם עם האופנוע. בסוף הוא עוצר, יורד, מניף אותי גבוה ומושיב על הכתפיים שלו. אנחנו נדחקים בין המון האנשים שעומדים מסביב לְבמה. אני רואה מלמעלה את הראשים שלהם והמון דגלים לבנים עם מגן דוד כחול ושני פסים כחולים, אחד למעלה ואחד למטה. על הבמה אנשים מנגנים בחצוצרות ותופים ומצלתיים. המוזיקה-כל כך רועשת שהיא עושה לי חורים באוזניים. כל האנשים מסביב רוקדים וגם דוד אריה מתחיל לרקוד כשאני על הכתפיים שלו ואני בטוחה שעוד רגע אני אפול והאנשים ידרכו עלי. אני מתחילה לבכות ומבקשת ממנו שנחזור הביתה אבל מרוב הרעש הוא בכלל לא שומע אותי.
פתאום המוזיקה מפסיקה, איש קטן עם קרחת באמצע הראש שלו עולה על הבמה ונהייה שקט. הוא מחזיק בידיים דף גדול ומתחיל לקרוא ממנו מלים שאני לא מבינה. הקול שלו גבוה וצרחני והמבטא שלו כמו של אימא שלי. כשהוא גומר כולם מוחאים לו כפיים וחוזרים לרקוד. אני מתכופפת ומקרבת את הפה לאוזן של הדוד שלי וצועקת לו בקול הכי חזק שיש לי שאני נורא עייפה ורוצה כבר הבייתה.
את הדרך בחזרה אני לא זוכרת".
"את יודעת, כששכבתי שם על הארץ, ראיתי מבין הרגליים של השוטרים פרסות של סוסים. הייתי בטוח שהם תכף ירמסו אותי", הוא מסנן מתוך הרווח שנוצר מהיעדר השיניים.