צרבי מת

אהבה זה הרגש השנוא עליי. זה יכול מצד אחד להתפרש כבנאלי מצד שני אני יכול להיתפס כסוציופת. אולי שניהם ביחד. אבל זו האמת. אני שונא אהבה. על כל גווניה, יותר מידי רגש בשבילי. זה לא תמיד היה ככה. אני זוכר אותי בתור ילד שהתאהבתי עד מעל הראש בהדר המחנכת שלי בכיתה א׳, אמא שלי ניסתה להוריד אותי מזה בעדינות מבלי לפגוע בהתפתחות הקוגניטיבית שלי. ואיך בכל זאת השארתי לה מכתב רווי שגיאות כתיב על השולחן בסוף יום לימודים. ועד היום לא קיבלתי תשובה חזרה. אבל לא, זה עדיין לא דפק אותי סופית. המשכתי להעביר את ילדותי באופטימיות מוקצנת ושיום יבוא ואני אמצא את המחנכת הפרטית שלי. הכל נהרס בגלל החברה הראשונה שלי יעל בן חיים, או בקיצור, יב״ח. אחח אני עכשיו נזכר בכמות הרגש והאושר שהיו בי אז ואני קצת נגעל. איך יכולתי להיות כל כך טיפש. נפלתי במלכודת הדבש המתוקה והתאהבתי עד עמקי נשמתי. ולאחר חיזורים מרובים, יב״ח נענתה בחיוב והתחלנו לצאת. מצאתי את ייעודי, זהו נגמרו החיפושים. אנשים מחפשים חיים שלמים אחר נפשם התאומה, ולי התמזל המזל ובגיל 15 צלחתי במשימה. השלב הבא היה חתונה, לקחת משכנתא ולחיות באושר ועושר. אבל ליב״ח היו תוכניות אחרות. חודש לאחר שהתחלנו לצאת, החודש אולי המאושר בחיי, יב״ח הגיעה להעביר את הלילה הראשון שלנו ביחד. או לפחות כך חשבתי. זה היה יום גשום במיוחד, לא אני לא ממציא את זה בשביל לשרת את הנרטיב, זה באמת היה ערב גשום. יב״ח הגיעה לכניסה לבית שלי ואני רצתי ללוות אותה לדלת הכניסה. קיוויתי לקבל איזה נשיקה חמימה או לפחות איזה חיבוקון קטן, אבל היא התעלמה באדישות והלכנו אל עבר הכניסה. שנכנסנו הביתה,מאיה אחותי התאומה הגיעה להגיד שלום (היא ויב״ח היו חברות עוד מלפני) ואני רציתי לנפנף אותה ושנעלה כבר לחדר. אבל לא היה נראה כאילו היא לחוצה כמוני לעלות למעלה. סידרתי את החדר טיפ טופ. קניתי קטורת, גנבתי לאח שלי הגדול ספרים עבי כרס מהחדר והורדתי את הפוסטר של מרלין מונרו על אף אהבתי אליו. לאחר זמן אינסופי של ריכולים חסרי ערך וצחקוקים מעצבנים, אחותי שיחררה אותנו ועלינו למעלה לחדר. אני דילגתי לי בהנאה במעלה המדרגות, ויב״ח השתרכה מאחור. חיכיתי לה על מיטה מרוגש, היא נכנסה לחדר באיטיות והתיישבה בקצה המרוחק ממני. התקרבתי לעברה, מחויך מאוזן לאוזן והתחלתי לנשק אותה על הצוואר. בהתחלה היא נענתה לנשיקות אבל לאחר מספר רגעים היא חסמה אותי עם ראשה ואמרה בלחש
״איתי, אנחנו צריכים לדבר.״
עצרתי בפליאה. עוד הייתי תמים ולא ידעתי להעריך את גודל הכובד של המשפט הזה. הסתכלתי עליה בעיניים גדולות ומסוקרנות.
״זה הקטורת? כי אני יכול לכבות אם זה לא בא לך טוב. אני גם ככה תתרן וזה דיי עושה לי להתעטש.״
״זה לא הקטורת. אני רוצה שנייה שנבין דברים.״
עדיין מסוקרן אבל קצת פחות אופטימי, לקחתי צעד אחורה ממנה והזדקפתי במקומי.
״תראה, ממש כיף לי איתך, אבל אני מרגישה שזה קצת מהר לי מידי. כאילו רגע אחד אנחנו מתכתבים בפייסבוק ופתאום אני ישנה אצלך בחדר. זה.. זה קצת-״
״ בסדר אפשר להוריד קצב, הכל סבבה. תישני אצל מאיה מבחינתי.״
״זה לא רק זה. אני פתאום קצת מבולבלת ולא יודע בכלל מה אני רוצה״
״אני לא מבין, ממה את מבולבלת?״
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות והרגיש שאם היא תמשיך לדבר הוא יתפוצץ לי בחזה ודם יותז לכל עבר על הספרים החדשים של אחי.
״ממש כיף לי איתך, ואני באמת יודעת שאתה בן אדם מדהים. אבל אני חושבת ש- ״
דפיקה חזקה פילחה את המתח האיום ששרר בחדר.
״איתי! איתי! תפתח לי את הדלת!!״ מאיה נשמעה מעבר לדלת בקול לחוץ.
״ לא עכשיו מאיה! אנחנו באמצע!״
״תפתח לי את הדלת עכשיו! זה דחוף!״
בין אחים תאומים יש הרבה מתחים במהלך החיים, ולפעמים סתם אוהבים להקניט אחד השני. צורך סדיסטי מוזר. אבל זה לא היה נשמע ככה. זה היה נשמע כמו משהו אמיתי. בחיים לא שמעתי את מאיה ככה. קמתי אל עבר הדלת בחוסר חשק מוחלט ופתחתי אותה בעצבים.
״זה צרבי, הוא נעלם!״
אהה נכון, לא סיפרתי לכם על צרבי. צרבי, או בשמו המלא, צרברוס, הוא הכלב שלנו. כלב זאב נאמן, שהגיע אלינו בתור גור בן חודש שאנחנו היינו בני חודש פחות או יותר גם. גדלנו ביחד. הוא לא היה סתם כלב שלנו, הוא היה ממש עוד אח נוסף במשפחה. בן בית לכל דבר. כמה חודשים לפני זה גילו לו מחלה קשה במפרקים והוא לא יכל כמעט ללכת. ומהאלפא של השכונה, כלב שבחיים לא רצה להיכנס אפילו לרגע לבית. מצא את עצמו שוכב בחוסר נוחות כמה חודשים על מזרון בסלון. זה היה קשה לראות אותו שוכב מדוכא ובחוסר אונים, מסתכל בתבוסה מעבר לחלון.
״מ׳זתומרת נעלם? הוא לא יכול ללכת.״
״נעלם אני אומרת לך! מישהו השאיר את הדלת פתוחה והוא כנראה יצא.״
״איך יצא?! הוא חודשיים שוכב על הספה!״
״ אני לא יודעת מה להגיד לך! חייזרים חטפו אותו! הוא לא בבית!״
עדיין לא התעשתתי מהסיטואציה העגומה שנמצאתי בה, אבל בכל זאת יצאתי במהירות מהחדר ורצתי למטה במדרגות לכיוון היציאה מהבית. הגשם התחזק בחוץ ובקושי היה אפשר לראות משהו. הדלת כניסה באמת הייתה פתוחה ויצאתי החוצה בנחישות על אף הסערה.
״צרבי!! צרבי!!! בוא לפה!!״ צרחתי את נשמתי לעבר הרחוב הרטוב.
״צרבי!! צרבי!!״ יצאתי מהבית לכיוון הרחוב והתחלתי לרוץ במושב בלי ידיעה לאיפה הרגליים שלי לוקחות אותי.
״צרבי!! איפה אתה?? צרבי!!״
הכל התערבב לי ביחד, כל הרגשות. לא ידעתי מה קורה איתי אבל גם לא יכולתי להפסיק לצרוח ולרוץ.
״ צרבי!! איפה אתה?? צרבי!!״
יצאתי מהאזור ההתיישבותי של המושב והתקדמתי באי שקט לשטח החקלאי. נכנסתי למטע זיתים. הסתחררתי סביב עצמי, צועק את נפשי, כל כולי ספוג במים ודמעות. הגרון שלי כבר התחיל לכאוב והקול שלי נהיה צרוד. אבל לא יכולתי להפסיק לצעוק.
״צרבייי!!! בוא!!! בבקשה!! צרבי!!״
ואז לפתע, בפינה רחוקה בקצה של המטע, ראיתי גוש שחור שוכב מתחת לאחד העצים. התקדמתי בזהירות. מפחד לגלות מה אגלה לשם. צעד ועוד צעד. עד שלבסוף זיהיתי. צרבי, אחי התאום. הנפש התאומה שלי, שוכב ללא רוח חיים מתחת לעץ זית. אי אפשר היה לזהות מרחוק אם הוא אכן מת הוא סתם ישן. אבל אני ידעתי. הרגשתי את זה. מפוחד ועצוב התקדמתי לאט לאט לעברו. התיישבתי על ידו, הנחתי את ראשו על ברכיי, והמשכתי לבכות את חיי החוצה. בכיתי במשך שעות, בוכה על העבר ובוכה על העתיד. בוכה על צרבי ובוכה על יב״ח. ושם ברגע הדרמטי הזה הבנתי. אהבה זה הרגש השנוא עליי. זה יכול להתפרש כבנאלי ואני יכול להיתפס כסוציופת. אבל זה האמת.