קייטנה צבאית

״לוי מת..-״ את השאר כבר לא שמעתי. הדם הפסיק לזרום לי למוח. רציתי לזרוק את הטלפון על המדרכה ולראות אותו מתנפץ למיליוני חלקיקים, ככה אולי גם השיחה הזאת תתנפץ ותישכח. זה לא הגיוני. קיוויתי שאני נמצא בגרסה מסוייטת של פספוסים ועוד שנייה יגאל שילון יכנס למרכז פלוגה עם חיוך גדול וסיגר מעוך בפיו ויסמן לי להסתכל למצלמות מסביבי. הסתכלתי סביבי, אף מצלמה לא נראית באופק. כמעט שכחתי שיהלי עוד על הקו, אבל לא היה נראה שהיא שמה לב. היא המשיכה ככל הנראה להסביר לי מה קרה או לנחם אותי. לא עניין אותי עכשיו הניחומים הלא רלוונטיים שלה. אני צריך להיות ממוקד. לסדר בראש מה המשימות שלי להמשך. אני צריך לצאת הביתה. היום כבר לילה לא יתנו לי לצאת בחיים. מחר על הבוקר אני צריך לדאוג שיוציאו אותי. ויהי מה. אני צריך למצוא את המ״פ להודיע לו. וסיגריה. אני חייב סיגריה. החלטתי שקודם כל, דבר ראשון אני חייב להודיע למ״פ. המוח שלי טס על מאתיים אבל באותה פעימה גם לא חשבתי על דבר. מידי פעם לוי נכנס לי למחשבות. זאת הייתה תמונה מהיומולדת 15 שלו, מרים את הצ׳ייסר ערק הראשון מיני רבים בחייו. זה היה כמו תמונת סטילס שנתקעה לי במוח והזזתי אותה הצידה מהמחשבות. לא, אסור לי לתת לזה להיכנס עדיין. יש לי עוד דברים להספיק. מחר בהלוויה תבכה כמה שתרצה. עכשיו זה לא הזמן. הגעתי למשרד מ״פ והדלת הייתה פתוחה. המ״פ היה בדיוק באמצע של ביס ממשולש פיצה קר. ״אתה צריך משהו?״ המ״פ לא היה נראה מבסוט לראות אותי. התעשתתי על עצמי. ופתאום הבנתי שהטלפון עדיין באוזן שלי. ויהלי המשיכה לדבר על אוטוסטרדה. ניתקתי את השיחה והכנסתי את הטלפון לכיס.
״ כן אני רציתי לדבר איתך שנייה אם זה בסדר״
״ זריז״
״אוקיי, זה חבר שלי.. הוא.. אהה..-״ המוח שלי סירב להגיד את זה. ברגע שאגיד את המילים האלו זה יהיה אמיתי. עד עכשיו זה סיפור, זאת שמועה, זה דמיון מפותח. ברגע שהמחשבה האיומה תיווצר לקול זה יהיה אמת. לא מעשייה.
״ אין לי זמן לזה, הייתה צריך לחשוב על תירוץ לפני שהגעת לפ-״
״הוא מת. חבר שלי מת. הוא נרצח בפיגוע חבלני לפני שעה בבאר שבע.״
שקט פקד את החלל. המ״פ קפא במקומו עוד מחזיק משולש פיצה בידו. לאחר כמה שניות שהרגישו כמו נצח, המ״פ התעשת על עצמו, זרק את המשולש בחזרה למגש, סידר את חולצתו בחזרה בתוך המכנס ונעמד זקוף.
״אני מצטער לשמוע.״
״תודה, אני מעריך את-״
״אבל ברור לך שאתה לא יכול לצאת, כן?״
שוב פעם דם הפסיק לזרום לי למוח. כנראה שיש פה מוטיב חוזר.
״סליחה?״
״ תראה אני באמת מצטער לשמוע, ואני בטוח שזה לא פשוט לך, אבל עכשיו כבר עוד שנייה עשר בלילה. אתה עדיין לא סיימת טופס טיולים נכנס. זה כאילו שאתה לא רשום בשום מקום, שאתה לא קיים. אני לא יכול להוציא אותך מהבסיס שיש לך טופס טיולים.״
זיעה קרה התחילה להתבשל לה על מצחי. זרמים של חשמל עברו בכל עורקיי.
״אבל אני חייב לצאת. זה החבר הכי טוב של-״
״אני באמת מצטער לשמוע. תלך לישון על זה הלילה. ומחר בבוקר אחרי שינה טובה נוכל להתקדם עם הטופס טיולים. מאמין שעד מחר בערב תוכל כבר לצאת.״
״ בערב? אני אפספס את ההלוויה!״
״אני מצטער, אבל אנחנו בצבא. יש פה חוקים ברורים.״
״אין מצב, אני חייב לצאת!״
״אהה חייל! בוא נוריד את הטונים. אני לא זה שכתב את החוקים.״
״אני.. אני.. חייב לצאת! אני חייב!״
״קודם כל תירגע. הדבר היחיד שאתה יכול לנסות זה לעלות לרס״ר ולבקש ממנו אישור יציאה חריג. הוא היחיד שיכול לאשר דבר כזה.״ בהיתי לרגע באוויר ובשנייה התעשתי בחזרה. התחלתי לרוץ לכיוון המשרד של הרס״ר ובדרך מלמלתי תודה חפוזה לכיוון המ״פ. המוח שלי היה על אלפיים. אבל רק מחשבה אחת בראש שלי. אני חייב לצאת הביתה. חייב. כל פעם שתמונת הסטילס המחויכת של לוי ניסתה להיכנס, העפתי אותה במהירות הבזק. אסור לי לחשוב עליך. אסור. אני חייב להיות מרוכז. אני חייב לצאת. הגעתי לדלת של המשרד של הרס״ר. כל הגוף שלי התמלא בזיעה קרה. החולצה שלי מחוץ למכנס, והנשק מאחורי הגב. לפני שהקשתי על הדלת סידרתי את החולצה והנשק, ניגבתי את הזיעה ונעמדתי בדום. דפקתי דפיקה מלאת עוצמה על הדלת. אני חייב לצאת. ״כן״ מעומעם נשמע מבעד לדלת העבה. פתחתי את הדלת באיטיות ונעמדתי בחשש אל מול הרס״ר. המשרד שלו היה נקי למשעי. הזכיר יותר חדר בבית חולים מאשר משרד של גורם צבאי. פרט לתעודת הוקרה לא היה תלוי דבר על הקירות. ריח של אקונומיקה מילא את החלל, ואור פלוראסנטי לבן מילא את החדר בעוצמה. הרס״ר הסתכל עליי במבט עצבני ורק לאחר כמה שניות הבנתי שעליי להצדיע. הצדעתי ברישול ונעמדתי בכניסה לחדר. נשארתי עם היד בהצדעה למשך מספר רב של שניות עד שהרס״ר פתח את פיו.
״כן חייל, אתה מודע לשעה? אני התכוונתי לנעול את המשרד בעוד שלוש דקות בדיוק״. קולו של הרס״ר קצת הזכיר לי דיבור של נחש ארסי מהאמזונס. יכולתי לדמיין איך הקול שלו חודר לי לעצמות ומרעיל אותן.
״אני מצטער הרס״ר על השעה. אבל זה מקרה חירום״. שתקתי לשנייה כדי לקחת אוויר, הרס״ר כלל לא הסתכל עליי, במקום בהה במסך המחשב שמולו.
״זה חבר שלי.. הוא.. הוא..״
אני חייב לצאת הביתה.
״כן?״ הרס״ר לא נשמע מעוניין יותר מידי.
״הוא מת.״
מבלי להזיז את מבטו ממסך המחשב הרס״ר המשיך לדבר אליי.
״אני מצטער לשמוע. איך אני קשור לנושא?״
״המ״פ אמר לי שאתה היחיד שיכול להוציא אותי. אני צריך שתחתום לי על הטופס טיולים.״ כעת הרס״ר הזיז את פרצופו ממסך המחשב והסתכל עליי לשנייה. ואז החזיר חזרה את פרצופו המנוכר למסך.
״אני מצטער אך איני יכול לעשות זאת.״
״מה? מה זאת אומרת?״
״אהה חייל! פה זה לא קייטנה ואתה תפנה אליי בכבוד הנדרש. אני מבין שחבר שלך נהרג אבל אנחנו בצבא ההגנה לישראל, חיילים נהרגים כל הזמן.״
דם חם התחיל לזרום בעורקיי, אבל כיווצתי את אגרופיי ולקחתי נשימה עמוקה.
״אני מצטער הרס״ר. זה לא יקרה שוב.״
״יופי. בנוגע לחבר שלך. תראה, זה לא משהו אישי נגדך, אבל אני רואה שאתה לא מסופר. ואני לא יכול לחתום על טופס טיולים במצב כזה.״
שוב עלתה לי המחשבה שיגאל שילון מחכה לי מבעד לדלת. שקט.
״סליחה?״
״אני לא יכול לחתום לך על טופס טיולים מבלי שאתה מסופר. ומכיוון שהמספרה כבר סגורה, ואני עוד שלוש דקות יוצא מהמשרד, לא חושב שתספיק בזמן. תלך לישון ומחר בבוקר נסיים את התהליך כמו שצריך.״
״אני לא יכול ללכת לישון! ההלוויה בבוקר ואם אני לא אצא מוקדם אני לא אס-״
״בסדר, בסדר הבנתי. אני רואה שיש לי פה עוד קצת עבודה על המחשב. אם תגיע עוד חצי שעה בדיוק, מסופר ומדוגם, אני אחתום לך על הטופס. יאללה סע.״
המוח לא עבד אבל הרגליים נעו בזריזות. רצתי לכיוון המספרה. שהגעתי החלל היה כבר חשוך וריק. התחלתי לדפוק על הדלת בנחישות.
״תפתחו לי!! תפתחו!!!״
לא הייתה תשובה. אני נכנסתי לטראנס. התחלתי לדפוק ולבעוט בדלת במלוא העצבים. ״תפתחו לי!!!! תפתחו את הדלת המזויינת!!!״. ולפתע קול עצבני הגיח מהחשכה.
״הלו הלו, מה קורה פה?״ אחד הספרים פתח את הדלת של המספרה. העיניים שלו היו אדומות כאילו מינימום יצא עכשיו מקופי שום וריח של וודקה אבסולוט בישם את האוויר אחריו.
״אני חייב שתספר אותי! עכשיו!״
״וואלה יופי. חייב. עכשיו. אחשלי בקצב הזה הדבר היחיד שתהיה חייב זה גבס ליד שלך.״
״ אני מתחנן! בבקשה אני חייב שתספר אותי.״
״ מצטער נשמה, תחזור מחר. המספרה סגורה״.
הדלת כבר נסגרה למחצה שלפתע נפל לי האסימון.
״מיקי? זה אתה? זה גיא, היינו ביחד בטרום טירונות. אני חייב את העזרה שלך״.

חמש דקות לאחר מכן, יצאתי מהמספרה במהירות לכיוון המשרד של הרס״ר. לא יודע אם התספורת הייתה בהכרח הכי יפה שהייתה לי, אבל גם לא בטוח שהכי מכוערת. מתנשף ומזיע ומלא בשיערות על גופי הגעתי למרכז פלוגה, אך בעודי בא להיכנס לבניין הרס״ר נראה בדיוק ביציאה חפוזה ממנו. עם חיוך קל על הפנים ניגשתי לרס״ר.
״הקשב הרס״ר, הספקתי להסתפר בזמן.״
הרס״ר הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש והנהן בראשו.
״ כן אני רואה … אבל מה זה הזיפים האלה על הפרצוף שלך? והנעליים.. רחוקות שנות אור מלהיות נקיות. תחזור תחזור מחר נראה מה נוכל לעשות.״
הייתי בשוק. שחור מוחלט כיסה את מוחי. דם, עצבים וזיעה מילאו את כל גופי. הרס״ר בא כבר להסתובב ולהמשיך בדרכו לחדרו. שסאונד מוכר ומפחיד פילח את החלל שבנינו. זהו הגיעו מים עד נפש. אני יוצא הביתה ויהי מה. טענתי את הנשק וכיוונתי אותו ישירות לרס״ר.
״אתה לא זז לשום מקום. אתה חותם עכשיו על הטופס! עכשיו!״
הרס״ר הסתובב באיטיות. ופעם הראשונה בחיי ראיתי אותו מפוחד. זה היה כמעט פאתטי לראות אותו ככה. פתאום הבנתי הכל התבהר לי. מי הוא בכלל? סתם אדם טיפש ועצוב שמונע מכוח שעלה לו לראש מבלי שום סיבה מוצדקת. הוא הרי בסוף גם ילדון קטן ומפוחד שביום שישי אוכל שניצלים של אמא ומבקש מאבא שלו את המפתחות לאוטו.
״חייל תוריד את הנשק עכשיו. זה לא מצחיק.״
״זהו נגמרה לי הסבלנות, אתה חותם לי עכשיו על הטופס. אני מזדיין מפה. עכשיו!״
״חייל, תוריד את הנשק אני לא צוחק.״
״ לא, לא אתה עכשיו תקשיב לי. החבר הכי טוב שלי מת לפני פחות משעתיים. ובמקום להתאבל עליו אתה גורם לי להתרוצץ פה כמו איזה כדור פינג פונג. מה אין לך רגשות? אין לך טיפת אמפטיה. זהו נגמרו המשחקים. תחתום על הטופס המזדיין עכשיו!״
״חייל! תוריד את הנשק! זאת לא קייטנה פה! יש פה חוקים!! ואתה תציית להם!!״
״ זהו נגמרו המשחקים. אתה עכשיו תציית. אני סופר עד שלוש, ואם הטופס לא חתום עד אז, מחר לעבודי רס״ר יהיה הרבה עבודה לנקות מהרצפה פה.״
״חייל אני לא צוחק!״
״1!״
״חייל!״
״2״
״חייל! אני לא צוחק! תוריד את הנשק!!!״
״2 וחצי..״

״יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא..״
בית הקרבות היה צפוף עד אפס מקום. מאות אנשים הגיעו להלוויה. מכל קצוות הארץ. ואני עמדתי מלפנים בשורה הראשונה. מכיל ולא מכיל. מאמין ולא מאמין. יגאל שילון לא הופיע גם פה. תמונת הסטילס שלך מיומולדת 15, מחוייך ומאושר חרוטה בראשי כמו סרט שנעצר על פאוז. אז כן, אולי אני באזיקים, ומאחוריי שני מ״צ מחכים לי שנכסה אותך באדמה וניצא מבית הקרבות לכיוון כלא 6. אבל הכלא האמיתי שלי הוא לא איזה תא מעצר מסריח, הכלא האמיתי שלי הוא פה, בראש. כל הזמן.
ומהכלא הזה אי אפשר להשתחרר.
״לחיים לוי, יומולדת שמח״.