קירות

אוי לא, שוב זה קרה.
ההיסטוריה חזרה על עצמה.

וניסית כה חזק
ועשית כל מה שאפשר.

אבל הם לא מבינים,
את האשמה בך הם תולים.

ואותה הרגשה, תופסת בך אחיזה.
החדר מסתובב והכאב כה נורא.
השברים של שפיותך, מפוזרים על הרצפה.

עכשיו מה עושים?
מפה איך ממשיכים
האם זה כבר לא יותר מידי?
האם זה אי פעם יחזור להיות מה שהיה?

והם לא רואים,
והם לא שומעים
כמה הם פגעו, כמה הם הרסו.

והם לא רואים,
והם לא שומעים
איך בכית לך בלילות
שמחשבות נוראיות, אותך מקיפות.

את יצרת לך מפלצת,
פרטית משלך.
בכל יום היא מתגברת,
ואת לא מצליחה להזעיק עזרה.

את רוצה לצעוק.
את רוצה לשכוח.
להפסיק את סבלך,
ובחושך לטבוע.

את כל כך קרובה,
הסכין כבר מושטת
וברגע האחרון, את נעצרת.

פתאום לא בטוחה,
פתאום מפחדת.
הרי למי תחסרי? מי יתגעגע?

נשימה עמוקה,
ועוד אחת
ועוד אחת.

הסכין כבר נעלמה,
אבל הכאב לא פסק.

עוד פעם ויתרת!
עוד פעם ניכנעת!

נשימה עמוקה,
ועוד אחת
ועוד אחת.

והמפלצת בצד,
מנידה את ראשה באכזבה.

שחור בעיניים,
שקט באזניים,
ופעימות בראש, שמתגברות ומתגברות…

אוי לא, שוב זה קרה.
ההיסטוריה, היא חזרה על עצמה.

אין מה לעשות,
אין איך לעשות.
נשארת רק את, המחברת וכותנת המשוגעים.

נשימה עמוקה,
ועוד אחת
ועוד אחת.

בחדר הלבן,
עוד חיוך אחרון,
עוד מבט.
בספירה לאחור עד שלוש, הכל נגמר.

החדר דומם,
וכך גם את.