שבע גורלות על האספלט
זה היה יום חמישי רגיל, שלא נבדל משאר ימי הקיץ החמים בישראל. סיימתי את יום העבודה שלי והתכוננתי לחזור הביתה. גרתי בפסגות – יישוב קטן ליד ירושלים. לפעמים, הבוס שלי שגר בפסגת זאב בירושלים היה מסיע אותי לתחנת אוטובוס, ומשם הייתי ממשיך או באוטובוס או בטרמפים.
באותו יום הוא גם היה אמור להסיע אותי, אבל הוא התעכב קצת וביקש שאמתין לו כרבע שעה. לא מיהרתי לשום מקום, ובכל מקרה, איתו זה היה יותר מהיר. פתאום הופיע חבר ותיק שלי, שעבד לא רחוק משם. בדרך כלל לא הייתה לו מכונית, אבל באותו יום, במקרה נדיר, קיבל רכב מהעבודה. מאוחר יותר הוא סיפר לי שכבר היה בדרכו הביתה, אבל משהו גרם לו לחזור ולהציע לי טרמפ. הוא בעצמו לא הצליח להסביר את הדחף הזה – בעבר הוא מעולם לא בא לאסוף אותי.
כמובן ששמחתי והצטרפתי אליו. כשהגענו לתחנה, היו שם הרבה אנשים. זמן קצר לאחר מכן הגיע אוטובוס, וכמעט כל מי שהיה בתחנה עלה עליו. נשארתי כמעט לבד. למרות שזו הייתה הדרך הקבועה שלי הביתה, הרגשתי פתאום תחושת דאגה מוזרה. פחד בלתי מוסבר שדחף אותי להתרחק מעט מהתחנה – כעשרה מטרים למטה לאורך הכביש.
שוב התחילו להצטבר אנשים בתחנה, ממתינים לאוטובוס הבא. הבחנתי שהבוס שלי עובר ברכב… הספקתי להתרחק מהתחנה בערך שבעה מטרים, כשלידי עבר בחור ממוצא ערבי. הוא כאילו דיבר בטלפון נייד, אבל תוך כדי הצצה לעברי במבט מוזר. עמדתי עם הגב לתחנה, כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מאחוריי.
חתיכות בטון ודברים אחרים עפו סביבי כמו מניפה. הרגשתי הדף חזק, אך נותרתי עומד על רגליי. השתררה דממה, ובאוזניי שרק צלצול חזק. עמדתי, ללא תחושת כאב, אך אחוז אימה. הייתי כולו מגואל בדם, ולא האמנתי שלא נפצעתי. מחשבות התרוצצו בראשי — אולי אני פשוט לא מרגיש את הפציעה בגלל ההלם?
החלטתי לא להביט לאחור. צעדתי עוד כמה צעדים ורק אז הסתובבתי.
נראה שרק אני נותרתי עומד. כל שאר האנשים בתחנה היו פצועים או הרוגים. את המחבל המתאבד קרע לשניים, והחלק העליון של גופו עמד כמו פסל אכזרי על האספלט.
חיילים החלו לרוץ לכיוון הפיצוץ. גם לעברי. כשראו את הזוועה, עצרו לרגע בהלם. אלו שהגיעו אליי בדקו אותי במהירות, ביקשו תעודה מזהה, ושלחו אותי לאחת מהאמבולנסים שכבר הגיעו.
בהתחלה לא רציתי לעלות לאמבולנס – חשבתי שאני לא פצוע. רק באוזניים צרם מאוד. רציתי הביתה. אבל הייתי כולו מגואל בדם זר, והצוות הרפואי התעקש. בדרך לאמבולנס הסרתי חתיכות בשר זר מראשי. כנראה שזה לא היה רק בראש – לפני שעליתי, חתכו מעליי את החולצה ואמרו לי שאני לא צריך לראות מה יש עליה.
האמבולנס הגיע לבית החולים במהירות – זה היה סמוך, בשכונת גאולה בירושלים. שם שוב בדקו אותי, ושלחו אותי לרופא א.א.ג. הרופאה, דוברת רוסית, אמרה שיש לי קרעים בעור התוף, ושהיא תדביק אותם. היא השכיבה אותי על מיטת הטיפולים והתחילה לעבוד.
למרות המקצועיות שלה, הכאב היה נורא. אבל היא עשתה עבודה מצוינת: תוך שבועיים הקרעים החלימו, והשמיעה חזרה במלואה. רופא אחר אמר לי שזה המקרה הראשון שהוא רואה בעשרים שנות ניסיון, שבו השמיעה התאוששה כמעט לגמרי לאחר פציעה כזו.
זה היה יום חמישי רגיל. אחד מימי חמישי של קיץ לוהט בישראל, בשנת 2002.
תגובות (0)