שתי מילים.

זה קרה בשני לאפריל, ביום חמישי בשעה שש ארבעים ושלוש.
מצחיק שאני זוכר את התאריך, במשך זמן כה רב ישבתי בחוץ, עם זוג אזניות לבנות דקיקות, עם מוזיקה רועשת, מהסוג שמטגן לך את המוח, והמון גלילים של נייר טואלט לדמעות שזרמו, ומחקתי, כמעט הכל, חוץ מהתאריך המחורבן שלופת את מוחי חזק ומסרב לצאת.
את השם שלה זכרתי, את העיניים שלה גם כן זכרתי, זכרתי את הצחוק שלה ואת הקול שלה בשיחות טלפון, זכרתי את השפתיים שלה ואת העור החיוור שלה ואת הגוון שלו בקיץ, אבל את כל השאר, שכחתי, את השיחות ואת המקרים, את מה שהיא הרגישה כלפיי ואני כלפיה, שכנעתי את המוח שלי כל כך חזק שזה לא קרה, שהיא אף פעם לא הייתה חלק מהחיים שלי והיא אף פעם לא תהיה.
אני אוהב אותה, והיא גם אהבה אותי, לפני הכל, ונתתי להזדמנות הזאת, לה, לברוח לי מבין האצבעות, נתתי לה ללכת, לבדה, ילדה קטנה בעולם גדול, והכול בגלל השטויות שלי.
בשני באפריל, ביום חמישי, בשעה שש ארבעים ושלוש, הופיעו על הצג של הטלפון שלי שתי מילים בודדות, מילים ששינו את חיי ושאותן לא אשכח לנצח.
"זה נגמר."