אהבה ממבט אחרון- פרק 23

הלכתי בצעדים קטנים אחורה בהלם "מה. מה זאת אומרת?" שאלתי בעדינות ובפחד. ניסיתי להרגיע את  עצמי אבל לא הצלחתי.
(טוב מעכשיו אני קוראת לבחורים מספר אחד מספר שתיים אוקיי?!) אז בחור מספר אחד התיישב על  סלע גדול שהיה שם וחייך "אומרים שיש אגדה כזאת שמספרת על אלה. האלה הזאת מתאהבת פעם ב-אלף שנה ומולידה בת.. כן.. דווקא בת. וזאת היית את" הבטתי סביבי והייתי מבולבלת, להאמין להם? לא  להאמין? האם זה נכון? האם גם לי יש כוחות? איפו אדוארד בכלל?! והאם אני מאומצת?!.
יותר מדי שאלות, אימלה!! נוי נראתה מוזר כש"כאילו ישנה".
"רגע אחד.. זה אומר שיש לי חלק מהכוחות של האלה?…" שאלתי ובחור מספר שתיים חייך אליי ואמר " כן… אבל את לא יודעת להשתמש בהם".
קצת כעסתי שהאלה השאירה אותי לבד בעולם הזה, והאם אני אוכל לפגוש אותה מתישהוא? מצב מבולבל.
——–
אדוארד עמד מבחוץ ושמע הכל.
'אוי אלוהים! אופס אני נשמע כמו בת איכככ! אבל ג'וליאנה שם והיא.. והיא.. יודעת את האמת על עצמה?' אדוארד היה מבולבל כמעט כמו ג'וליאנה והיה צריך להיכנס לשם לראות ת'עניין "הכל אני…" מילמל.
——–
מזווית עיניי ראיתי דמות נכנסת למערה (אימלה!! מי זה?!) והתחלתי לפחוד.
"מה תעשו איתי?!" קראתי ונער אחד התקרב אליי ואני הלכתי לאחור יותר ויותר "תהיה ילדה טובה…"  מילמל.
הבטתי בשניהם מבט כועס ובעטתי בבחור שהתקרב אליי. הוא נפל לאחור ותפס בראשו וכמובן יילל כמו  תינוק.
מיהרתי לרוץ משם אבל אז נעצרתי כי נבהלתי מה זאת הדמות הזאת.
אבל אז כשהייתי ממש קרובה נעצרתי והגנתי על עצמי בעזרת כף ידי, אבל שמעתי צחוק. צחוק מוכר. מאוד.הורדתי את ידי והבטתי בדמות שיצאה מהחושך, ותנחשו? שוב זה אדוארד.
עליז ואדיש כמו שהיה כשפגשתי אותו ביום הראשון "תציל אותי מכאן" לחשתי כשהבחורים התקרבו ואדוארד חייך חיוך רחב "את לא רוצה להשאיר את השאר, נכון?" הינהנתי.
"אז יופי" הוא תפס אותי במותניים ותפס את עצמו ואותי במין אומגה כזאת וזה היה כיף ואז הגענו לכל השאר והורדנו מהם את החומרים האלה וברחנו משם, זה היה מצחיק, כאילו אנחנו המשטרה שבורחת מ… פצצה!! לא באמת! פצצה!!.
"אהההההה!" צרחה נוי.
"מהר! יש דרך יציאה מהירה!" ורצנו לכיוון היציאה המהירה.