אח שלה פרק 17

מוריה עשתה את צעדיה האחרונים לפני כנסיתה לכיתה כששמעה את קולו של עמית.
"מוריה.. חכי רגע מוריה שניה נו.."
היא עצרה והסתובבה, מעיפה בו מבט מעייף.
"מה?"
עמית שתק, תוקע עיניו בקרקע היבשה.
"נו מה עמית אין לי את כל היום.. יש לי שיעורי בית במדעים ולחזור להיסטוריה.."
"זה נגמר.."
"מה נגמר?"
"זה." הוא אמר ולא הוסיף יותר.
מוריה הביטה בו. פניו היו נראות שלוות. רגועות. כאילו דבר אינו מציק לו.
"אתה חתיכת מנייאק. מה עשית? מה כבר עשית??" היא תפסה לו את היד חזק ולא שחררה.
"עזבי לי תיד יא שרוטה. נודר לא עשיתי לזונה הזו משום מקום היא נפרשה ממני.. אני.."
מוריה הרימה את ידה וסתרה לו. "זונה?" היא הביטה בו ועינייה שידרו כעס. "לפני יומיים היא הייתה כל העולם שלך והיום היא זונה חתיכת חוצפן! מי אתה ומה אתה? סטוציונר מגעיל." היא הרימה את ידה כדי לסתור לו שוב. הוא תפס את ידה מהר וסתר לה בכח.
"תקשיבי לי טוב. זה שאת בת, לא נותן לך רשות לרגע לבוא ולהרביץ לי. וזה שהחברה שלך מתוסבכת לאאומר שאני אמור לקבל אותה ככה. מבינה? עכשיו עופי לי מהפנים" הוא אמר ועזב את ידה תוך כדי דחיפה. היא נפלה על הקרקע הקשה. מבט של הלם עלה על פניה.
היא הייתה מטושטשת. מישהו הרים אותה מאחורה. הראש לה נחבט בקרקע ובעיניה מבט מזוגג. היא הרגישה את ידה מדממת. היא שמעה צעקות רגע לפני שאיבדה את הכרתה.
***
רותם ישבה בבית. רואה איזה תוכנית כלשהי.. לא ממש מץרכזת או יודעת בכלל מה היא רואה. המילים קיפצו מול עינים ומחשבות רצו במוחה.
חדרה נעול וביתה שקט לא גרמו לדאגתה או למחשבותיה לעצור לרגע. היא פתחה את דלת החדר. יורדת במדרגות, מלטפת ללא משים את מעקה האבן העבה.
הפלאפון שלה שהיה זרוק אי שם על הספה, כל מצב רטט, השמיע קול חזק ונפל על הרצפה. היא נגשה אליו, מרימה אותו. 7 שיחות שלא נענו.
גיא.
היא חשבה לעצמה שאומנם מחשבות יש לה בראש והשקט רחוק ממנה מאוד. אבל להפריע לעצמה ביום המנותק הזה, היא לא מתכוונת. היא לחצה על מקש הכיבוי של הפלאפון, זורקת אותו שוב על הספה, מבלי משים קצת בכעס, כאילו כועסת על מישו שהעז להפריע לה.
היא יצאה לחצר ונחתה במהירות על הפוף הגדול, מדליקה על ידי השלט את הטלוויזיה בסלון, כשהטלפון של הבית צלצל בקול.
היא נאנחה ושאלה את עצמה מתי כל זה יגמר.
היא קמה לטלפון.
"הלו.." היא זרקה באדישות לטלפון האלחוטי הקטן.
"זה גיא".
"שוב פעם אתה? מה מה אתה רוצה? מה כל כך חשוב לך כדי לחפור לי? מה?"
"מוריה, היא עדיין חשובה לך?"
היא שתקה לרגע, כבר כמה ימים שלא דיברה עם מוריה.
"מה נפלת עלי עם זה עכשיו?" היא שאלה, כבר שוקלת לנתק.
"היא בבית חולים. בואי." הוא אמר וניתק.
היא ניתקה, נשארה כמה דקות לשבת על הפוף, ואז קמה, זורקת על עצמה משהו, לוקחת כסף ורצה לאוטובוס הקרוב.
***
אהוד ישב בפאב בחשוך, שואל את עצמו מה הוא עושה כאן בכלל. האבסולוט הזול שהיה בידו גרם לו לכאבי ראש, והמוזיקה השקטה גרמה לו לחוסר סבלנות כלשהו.
הוא כבר חכך בדעתו לקום וללכת, ברגע שראה את דניאל נכנס לפאב מחייך בקלילות לברמן, מביא בקבוק בירה קרה.. מחליף מספר מילים עם כל פרצוף מוכר בדרכו אליו.
"הי אחי מה קורה?" הוא אמר לאהוד, מחייך אליו חיוך כובש.
"טוב.. בוא שב."
דניאל נעצר לרגע, נבהל מהקרירות ואז נזכר שאהוד הוא הבוס שלו. ולא סתם בוס, בוס בדיכאון.
הןא התיישבת על ספת העור השחורה.
"אז מה קורה אהוד? אני לא מכיר אותך הרבה זמן.. אבל הפנים שלך משדרות חוסר שקט.."
הוא לגם לגימה מהבירה, מסתכל על אהוד.
"שקט זה מה שחסר לכולנו לא? שקט מהילדים, מהעבודה, מהבית…" הוא שתק לכמה רגעים ואז אמר "שקט מהאישה".
דניאל הביט בו בהפתעה ואז אמר "מה קורה עם האישה?"
"למה בחרת דווקא בה? מניתי לך עוד ארבע דברים חוץ ממנה.."
"היססת לפני שאמרת את שמה. מה קורה אהוד, דבר איתי.."
"מה יש לומר? היא רעה, היא לא מתחשבת, היא נפגעת מכל דבר. היא נותנת תשומת לב לילשים יותר ממני.."
"ואתה?"
"אני מה?"
"אתה מה? היא רעה, לא מתחשבת, נפגעץ ולא מתייחסת. אבל לריב צריך שני צדדים. מה אתה עושה? איפה החלק שלך בריב…? אויש, שניה אחת" הוא אמר, כששמע את צלצול הפלאפון. הוא ענה במהירות.
"כן.. כן… כן, קרה משהו?… מה?.. מתי?… איפה?.. אני בא!" הוא ניתק את הפלאפון מניח את בקבוק הבירה המלא למחצה על השולחן.
"אני מצטער אהוד, הבת שלי, מוריה, היא בבית חולים. תחשוב על מה שאמרתי, נמשיך בפעם אחרת"
הוא לקח את המפתחות יוצא במהירות מן הפאב.
ורק אהוד נשאר שם, עם כוס ריקה כמעט של וודקה אבסולוט זולה, בירה מלאה למחצה, ואלפי מחשבות והרהורים חדשים. עם חומר למחשבה חדש.