אטמוספירה #1

"עדן" עדן."
"חכי."
"תעזוב אותי."

היא אפילו לא מסתובבת, וממשיכה ללכת בצעדים מהירים לכיוון ביתה. הוא משתתק, מבין שהיא לא

תקשיב. ליבה נתון לסערת הרגשות שמשתוללת בה.

והוא – הוא נאבד בין המילים. המילים שהיא ירתה עליו. מילים שהוא לעולם לא חשב שיקבל ממנה.

והמבט… המבט שלה בעיניים. בעיניים האוהבות, שהפכו לנבגדות.

והוא — ליבו עומד מול הסוף. הסוף שלהם. ואין לו מילים.

איך? איך? אני לא מאמינה. דמעות זולגות במהירות, ללא הפסקה, נספגות בבגדי. טעמן המלוח מורגש

בשפתי. זה לא הוגן. אני לא מסוגלת להכיל. עד שיש לי עוגן שאני יכולה לסמוך עליו. איך הוא פרץ את כל

החומות שבניתי להגן עליי — ונכנס לי ללב? ועכשיו… עכשיו הוא לקח גרזן ורמס את ליבי.

למה זה תמיד חייב לקרות לי? כל דבר טוב שקורה לי – מתאדה. למה?

אני נעצרת, מושיטה יד לעץ שעומד לידי, ומשעינה עליו את כל משקלי. אני בוכה על הענף את כל הדמעות שיכולות להיות לי אי פעם. הן רבות כנראה, כי הן לא מסתיימות לי.

הים שסוער בי — לא שוכך. והפעם, מזה כמה חודשים, אין לי על מי להישען.

אז אני נשענת על עץ.