אטמוספירה #10
כן, אין לי שמץ מה לעשות עכשיו.
הגוף שלי בוער לרוץ אליו עכשיו. אבל מה אני אעשה? איך מפרקים משהו ואז בונים?
איך כועסים ואז משלימים?
אני לא אחת כזאת שטועה בגרמים. רוב הזמן אני צודקת.
ועכשיו – עכשיו טעיתי.
אבל הרגשות שהרגשתי היו אמיתיים. איך אני יכולה להעלים אותם?
וגם – איך הוא יסלח לי?
איך ממש צעקתי עליו ולא התייחסתי אליו.
הייתי שקועה מדי בכאב, והייתי רעה.
ומיילא – הייתה לי סיבה אמיתית, אבל אין.
מה אני עושה?
הולכת אליו, מתנצלת?
הוא יקבל אותי בכלל?
וחוץ מזה – אני מתביישת.
אני אוהבת אותו יותר מדי, אבל גם כעסתי עליו נורא.
מה, פשוט ללכת?!
הראש שלי והלב נלחמים – כל אחד מושך לכיוון אחר.
מיליוני תסריטים עולים לי בראש, ומאף אחד מהם אני לא יוצאת בשלום.
זה נכון – היה לי בהחלט על מה לחשוד בו.
אחרי הכול, הוא היה שותף של אנדי לפני כמה שנים.
ואחרי הכול – הוא לא היה ילד טוב ירושלים אז.
אבל עדיין, אני חושבת לעצמי ושופטת – לא הייתי בסדר.
לא דיברתי איתו מילה על זה, אפילו לא נתתי לו להסביר כלום.
גם עם מיליוני התירוצים בעולם – זה לא היה נכון מבחינתי.
הייתי צריכה לדבר איתו.
מקסימום – הכול היה מתברר, והיינו לא נפגשים אף פעם אם זה היה נכון.
אבל לפחות ניסיתי. לפחות הייתי מקשיבה.
הבנאדם פשוט בא וניסה כל יום לדבר איתי, ואני נפנפתי אותו כאילו היה שד.
אבל ת'אמת – פחדתי.
פחדתי לעמוד מול אמת אחת שחורה.
פחדתי לראות שהוא לא באמת השתנה.
שהוא סתם אמר, ואז הייתי צריכה בעצמי להיפרד ממנו.
אני יודעת שזה לא היה לי קל אם זה היה קורה.
ולהתעצבן עליו על משהו כזה – זה יותר קל.
פחות להתגעגע.
פשוט להיזכר כל פעם שהוא בסך הכול בחור רקוב ואכזר, כך שאין מה להתגעגע – אין טעם.
אבל אם הוא לא עשה את זה…
אם הוא לא פצע את שלומי… אז…
מה אני עושה עכשיו?
תגובות (0)