אטמוספירה #4

כבר כמה ימים התמונות רצות לו בראש.
הוא די חושש לביטחונו, שיעמוד בפייט מול ביטחונו האגדי של אנדי.
אבל הוא חייב, חייב את זה בשביל עצמו, בשביל עדן, בשביל שניהם.
הוא פוסע בשביל השיש הבוהק. תמיד הפחיד אותו הבית הזה,
אבל הפעם הוא לא נותן לפחד לנהל אותו.
יש לו מטרה ברורה, והוא יעמוד בה.
כל מה שעומד לנגד עיניו — זאת עדן. עדן שלו.

היום הרגשתי שאני חייבת לנשום קצת אוויר.
הליכה באוויר הפתוח תמיד גרמה לי להרגיש טוב.
והיום רציתי לצאת מהדיכי הזה.
האליין הזה לא שווה לי את המצב רוח הזה. ממש לא.
לבשתי את בגדי הספורט הירוקים שלי, עשיתי גולגול, ויצאתי מהבית.
אמא שלי הייתה מופתעת, והיא חייכה ואיחלה לי בהצלחה.
בהצלחה במה?, בהליכה?! סבבה.
אני הולכת לי הפעם בלי לשים שירים.
רק אני והאוויר הטהור.
הוא משרה עליי רוגע ושלווה, שאני מקווה שתישאר.
כי אני רוצה להתקדם הלאה.
אבל… אני נאנחת.
אליין לא יוצא לי מהראש.
לא משנה כמה אני מנסה, הכאב העמום הזה
שוב שוכן בבטני, מזכיר לי שמה שברחתי ממנו
כבר למעלה מיומיים לא נעלם.
דמעות עולות בעיניי, אבל אני עוצרת אותן.
אין טעם לבכות. אני צריכה להתגבר עליו.
הוא אכזר וחסר רגישות ואכפתיות כלפי אנשים.
והוא שבר את האמון, בצורה הכי גרועה שיש.
אני משחקת באצבעותיי בעלה שקטפתי,
קורעת אותו לפיסות, אחד אחד, מהגבעול שלו.
ולפתע — אני נעצרת. רואה מולי את אליין.