אטמוספירה #7

אני ממשיכה לקרוא את הספר.
"טאק, טאק" – אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת. כנראה שלירון יוצא.
אני עוברת עמוד. הצג את הפלאפון שלי נדלק – מושך את עיניי מהספר.
בלונדה שלי מחייג. וואי, שנים לא דיברתי איתה. כל היום היא עסוקה בלימודים, ובזמן שהיא פנויה – היא עובדת כדי לממן אותם.
"הלו, מה קורה נשמה? מה איתך? שנים!" חיוך עולה על שפתי. אני אוהבת את הילדה הזאת.
"מה קורה, חיים שלי?" – קולה של נעמה נשמע חי ורענן.
"אני סבבה, קצת בבאסה לאחרונה… אבל יעבור לי." עם נעמה אני תמיד מרגישה בנוח."
מה קרה? שפכי!" – היא מאיצה בי.
"סתם… זה אליין… זה…" אני מחפשת את המילים ולא מוצאת.
"עזבי… את יודעת מה? אולי ניפגש? מלא זמן לא התראינו. בואי נצא לאיזה מסעדה או משהו?" – היא מציעה, נשמעת קצת מודאגת
."כן? אני אשמח אם את פנויה. כי לאחרונה אפילו דקה אי אפשר לדבר איתך."
אני שמחה מהרעיון. באמת שמלא זמן לא נפגשנו, וגם – סוף סוף מישהו לספר לו מה עובר עליי.
"יאללה, מהמם! אז קבענו.
ואת יודעת שאני הייתי שמחה אם היה לי זמן… אבל, הייתה לי תקופה ארוכה שבקושי ראו אותי בבית. חח…" – היא נאנחת לרגע.
"כן, אבל באמת – כל הכבוד לך. שאת ככה בקרביות, ושאת עובדת קשה.
באמת מעריכה אותך, שתדעי". אני לעומתה לא הייתי מצליחה ככה – ללמוד כל יום משעה שמונה עד ארבע ואז לעבוד מהשעה שש עד עשר. קשוח בעיניי.
"תודה, חיים שלי. אז קבענו. בואי נצא!".

וואו, השיחה עם נעמה הורידה ממני אבנים.
מה זה אבנים? טונות! באמת.
אני נכנסת הביתה אחרי שנפגשתי איתה, מרגישה משוחררת וקלילה הרבה יותר מאי פעם.
אני מתיישבת על המיטה, די מסופקת.
פתאום אני מרגישה משהו עבה מתחתיי.
רגע… זה פתק.  מה זה הפתק הזה?אני פותח אותו. רואה כתב יפה ומסודר:
לעדן,
יש מילים שלא אמרתי.
הבאתי לך משקפיים, ואותם לא ניקיתי.
אני מודה – אני לא הדג הכי זוהר באקווריום,
אבל אני גם לא כריש.
בבקשה תקראי את הכל עד הסוף."