אטמוספירה #3
הימים עוברים עליי בחטף. סדר היום שלי נע בין שינה לנמנום, בין ריחוף לנשנוש — וזהו.
היום בבוקר, אמא שלי שבה מבית המלון ביחד עם בעלה. היא ממש נבהלה לראות אותי כך, והכריחה אותי לאכול. היא אפילו הכינה לי את מרק הבצל שאני אוהבת, ולא הסירה את מבטה ממני עד שסיימתי לאכול.
ואני… אני כל ביס אכלתי בכוח. וכאב עמום מלווה אותי לאורך כל היום. אני לא יודע מהו – אני רק יודעת שהוא קשור לאליין. האליין שטרחתי לבכות עליו את כל דמעותיי, ועכשיו אני לא מסוגלת לבכות. ורק הרגשה מעורפלת סובבת אותי בכל מקום — זאת אומרת, מהמיטה לסלון ומהסלון למיטה.
אמא שלי ניסתה לברר מה קרה, אבל באמת שלא היה לי מצב רוח לשתף אותה. וגם לא רציתי שתיבהל. אז הראיתי לה שאני לא פנויה לשיחות כאלה עכשיו, וכדאי שתעזוב ולא תשאל. היא הבינה, ברגישותה, את רצוני – ועזבה אותי במנוחה.
אבל בעלה, לירון, הביט בי עם עיניו החודרות. ונראה היה לי לרגע שהוא הבין מה עובר עליי. אבל רק לרגע. לאחר מכן, הוא חזר לסברו הרציני ומלמל לאימי שזהו גיל שבו הם צריכים עצמאות, ושתיתן לי את המרחב.
פפפ… שילך קיבינמט, אעלק. אם הוא יודע מה הסיבה האמיתית – הוא לא אומר את זה בכזה ביטחון, כאילו הוא מכיר ומבין את כל רגשותיהם של כל האנשים בעולם.
האמירה של לירון עצבנה אותי, וחזרתי למיטה. לא לפני שלקחתי ספר מהארון – מותחן עם הרבה אקשן, ובלי… בלי שום אזכור אחד של אהבה. שום דבר.
אני רוצה לשכוח מהרגש הזה.
אין. מבחינתי הוא לא קיים.
תגובות (0)