אין הגנה הרמטית

כשנשמעה ההתרעה של פיקוד העורף שירה הייתה רווקה. ככה הציגה את עצמה, והשתדלה שלא לעשות זאת עם מרירות בקולה, אך בכל מקרה ראו את המרירות בעיניה. כשהייתה בצבא לא הפריע לה לבלות בסופ"שים בבית עם חברות או לבד, כל עוד בסופ"ש שסגרה בגדוד הייתה מצליחה למצוא איזה לוחם להעביר איתו את השבת. ואז התחילה המלחמה, והיא גויסה למילואים והכירה את עידו. עידו היה הסמ"פ שלה, והספיקה פעם אחת שבה הוא קרא לה למשרד ונזף בה על איזו אמירה שפלטה בשביל שתסביכי האב שלה יגרמו לה להתאהב בו. על תסביכי האב, שמעה מאלכס הפסיכולוג שלה אחרי שסיפרה לו כמה חיזרה אחר עידו, גם אחרי ששוחררו ממילואים. הם המשיכו להתכתב, ושירה רצתה לבחון את הגבולות אך פחדה להתקדם מהר מידי. עד שערב שישי אחד השתכרה מספיק כדי להתקשר אליו. היא לא זכרה מה בדיוק אמרה בשיחה, אך זכרה שעידו אמר לה שידברו מחר על הכל. למחרת הוא התקשר, ואמר לה שכבר תקופה הוא יודע איך היא מרגישה, אבל חשב שאחרי המילואים זה יעבור, וציין שהוא לא מחפש שום דבר כרגע ומעדיף להתרכז בלימודים. הוא עשה זאת בקול מרגיע, נעים ומתחשב. חתיכת שמוק. שירה ניתקה את השיחה ומיד הלכה לבכות למשך שבוע, אחר כך הגישה טפסים לחזרה לשירות קבע וחתמה בגדוד. אלכס לא הצליח לרדת לשורש ההחלטה הזו, והאמת שגם שירה לא כל כך ידעה למה עשתה זאת. כשהייתה בדרכה מהדירה שלה למקלט השכונתי באמצע הלילה, היא זיהתה ממדרגות הכניסה לבניין את עידו נכנס למקלט שאליו פניה היו מועדות. רק ברגע הזה היא הבינה שהגדוד היה המקום היחיד שהצליח לגרום לה לשכוח מהלב השבור שלה.

עידו מעולם לא היה בזוגיות, והוא נהג להציג זאת בגאווה כי עד לפני חצי שנה זה לא הפריע לו. הוא היה סטודנט לרפואה מזה חמש וחצי שנים, ולפני זה קצין בגדוד לוחם, ולפני זה תלמיד תיכון קצת חנון. הוא תמיד האמין שהזוגיות תבוא בטבעיות כש"הדברים יסתדרו", ולא הטריד את עצמו בלנסות להכיר נשים או חלילה להתאהב במישהי. מן הסתם היו נשים שניסו להתחיל איתו, אבל הוא תמיד ניסה להדוף אותן בנימוס, הוא ידע שלא יוכל לתת להן את מה שהן באמת מחפשות וטועות למצוא בו. עד לרגע בו המילואים שלו הסתיימו, והוא נאלץ למצוא עבודת סטודנטים בחנות ספרים גדולה בקניון עזריאלי. שם הוא הכיר את שחר, הפקידה של מנהל הסניף, וחלפה שנה שלמה עד שהתאהב בה. זה קרה כשהיא נפרדה מבן הזוג שלה עד אז, הלכה ישירות לעידו לבכות על כתפו ולספר לו הכל. מעולם אף בחורה לא נחשפה כך בפניו, ולפני שהבין זאת היא התרוצצה אצלו במחשבות ללא הפסקה. הקשר שלהם העמיק, היא הייתה שולחת לו סרטונים מצחיקים אחרי שעות העבודה, ניחמה אותו כשסבתא שלו נפטרה והם היו יושבים באופן קבוע לאכול ארוחת צהריים יחד. מעליו תמיד ריחפה השאלה האם הם רק חברים, או שיש משהו מעבר לזה. הוא הרגיש שכן. הוא שאל אותה. היא אמרה שהיא לא מוכנה. הוא אמר שהוא מבין, שהוא יכול לקבל את זה. הוא שיקר. מאז שאמרה לא, הוא איבד שליטה על מה שהוא מרגיש, ואולי בעצם מעולם לא שלט ברגשות שלו, רק דיכא אותן. הוא תהה למה הבין לא נכון את הסימנים שלה מלכתחילה והתמלא בריקנות. הוא דימה למצוא אצלה סימנים שהעידו על כך שהיא עוד מעט תהיה מוכנה, וכשתקווה הפכה ליאוש נפל לתוך בור הציפיות שהוא חפר לעצמו. הוא הבין שכנראה יש לה מישהו אחר, ובור הריקנות שלו התמלא בכעס – לא עליה, על עצמו. התרעת פיקוד העורף תפסה אותו באוטובוס חזרה מבית החולים בו עשה את ההתמחות שלו, הוא ירד כמו שאר הנוסעים מיד בתחנה הראשונה שבה עצר האוטובוס. הוא הביט קצת סביבו כשמיהר למקלט והבין שהוא נמצא בשכונה שלה. כמה דמיין את עצמו מגיע לכאן אחרי שתקרא לו סוף סוף, וכמה כואב לדעת שתכף יצטרך לראות אותה ולדעת שוב שכל התקווה הייתה לשווא.

שחר בדיוק יצאה מזוגיות ארוכה של שלוש שנים. ככה הייתה מגדירה את מצבה הזוגי אפילו שמאז התפתחו מספר דברים, אבל כרגע היה עליהם להישאר בגדר סוד. היא באמת האמינה שהזוגיות האחרונה שלה תוביל לנישואים. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים, עם הכנסה יציבה, ואף פעם לא פספס הזדמנות להגיד לה שהוא אוהב אותה. אבל כשנושא הטבעת היה עולה, הוא היה מתחמק מתשובה ברורה, ובשנה האחרונה היה נדמה שהוא מתייחס לנוכחותה כמובנת מאליה. כאילו כבר זכה בה לעולמים. אז היא חתכה, אבל רק אחרי שהתפתחו אצלה רגשות לבחור שהכירה בעבודה בחנות הספרים בעזריאלי. בר היה עובד התחזוקה של הקניון, בעל בלורית שחורה וידיים טובות, ועיניים מהפנטות. היא הייתה נוהגת בכל ערב בצאתה הביתה לעבור בחדר התחזוקה ולדבר איתו, תוך שהיא מקפידה להיות יפה ומוקסמת ממנו. הבעיה היחידה הייתה שיש לו בת זוג. בתחילה נתנה לעובדה זו לעצור אותה, אך מרגע שאזרה אומץ לעזוב את הדפוק ההוא, הרגישה שאין דבר שצריך לעצור את האמת שלה. היא השתמשה בכל מה שידעה, בכל החן שאלוהים נתן לה ובכל המהלכים השפלים ביותר שהכירה והצליחה לסובב אותו אליה. כרגע רק לפרקים של מספר שעות פעם או פעמיים בשבוע, בדירה שלה מיד אחרי העבודה. היא סיפרה לחברות שלה שהגיבו בזעזוע עמוק שפגע בה, אבל היא ידעה את האמת שהן לא ידעו. היא רצתה לספר גם לעידו הידיד שלה מהחנות, אבל כבר מספר חודשים הוא מתרחק ממנה, ולצערה היא ידעה שהאמת שלה לא תשפר את המצב. אז הלילה, כשבר נע בתוכה תנועות אחרונות רגע לפני שתם ונשלם אליה, זעקה אליו האמת שלה – אתה שלי, אתה רק שלי. כשהתלבש חזרה וביקשה בתחינה שיהיה רק שלה, והוא נכנע ואמר לה שעוד מעט יהיה רק שלה. שחר לא הצליחה להירדם מרוב התרגשות, וכשהתרעת פיקוד העורף בקעה מהטלפון שלה היא ריחפה מטה מדירתה בחולמנות לעבר המקלט. בדלת הכניסה נתקלה בשירה שכנתה מהקומה למטה, שנראתה מבועתת מסיבה ששחר לא הבינה ולא טרחה לברר, משכה אותה בידה פנימה ושתיהן נכנסו למקלט שבו חיכו כבר עשרות שכנים ועידו.

בר היה בזוגיות אוהבת מזה כשנתיים, ככה אמרו כל הפרופילים שלו ברשתות החברתיות וכך גם הוא אמר לכולם. נופר הייתה מדהימה, ונשארה איתו למרות כל הקשיים שעברו יחד, והם עברו הרבה. הוא ידע שנופר רוצה להתחתן איתו בבוא הזמן, וגם השלים עם העובדה שיתחתן איתה כעבור תקופה מסוימת של זוגיות, אך מאז מה שקרה עם שחר הוא לא כל כך בטוח. הוא גבר נאה לכל הדעות, ותמיד היה זוכה לחיזורים, אך מעולם לא אכזב בנאמנותו לנופר. למרות ששחר הופיעה יותר ויותר במשרד שלו, ועל אף שהייתה יפה מאוד, לא דמיין את עצמו איתה. עד לרגע שבו היה נדמה לו שהיא רק צריכה קצת לפרוק את ליבה, או רק טרמפ הביתה, או רק עזרה לפרוץ את המנעול של הדירה כי איבדה את המפתח, או רק את הגוף שלו עכשיו ברגע זה. היא הייתה מדהימה, גרמה לו להרגיש כמו מלך, עשתה דברים שנופר הייתה חוטפת סחרחורת רק מלשמוע אותם. היא התמסרה אליו, ורצתה כל הזמן עוד; עוד פגישה לפני סוף השבוע, עוד סיבוב על הספה או שולחן המטבח, עוד חמש דקות להתכרבל מתחת לשמיכה. והוא נענה להכל. היום כשביקשה שיהיה רק שלה, הוא הבין שהוא צריך לדבר עם נופר. הוא לא התכוון להיפרד ממנה לגמרי, רק לספר לה ולקוות שתקבל את זה, ותבין שגם הוא עושה טעויות. הוא ידע שהיא בכל מקרה תגלה, ולכן האמין שעדיף שזה יבוא ממנו, וכך להציל חלק מכבודו. אבל הוא לא הספיק. נופר קלטה ברגע שנישק אותו במצח כשחזר הביתה. אחרי שטף צעקות היא ציוותה עליו לנסוע לדירתה של שחר ולהודיע לה שזה נגמר. רבע שעה נמשכה הנסיעה, שבה בר החליט להפוך את ההחלטה שלו. הוא החנה את הרכב מתחת לבניין, וסיפר לנופר את האמת ששמע משחר רק כמה שעות קודם לכן – הוא שלה, הוא רק שלה. היא בהתה בו בשקט במשך כמה דקות, עד שהתרעת פיקוד העורף קטעה את הדממה, והיא יצאה מהמכונית ובר קרא אחריה שתבוא איתו למקלט הקרוב היא צעקה אליו בחזרה – אני הולכת לרצוח את הבת זונה הזו.

נופר הייתה בזוגיות רעילה כבר תקופה. היא לא אמרה זאת לאף אחד כי לא האמינה בזאת בהתחלה, אבל אחרי שהיא רבה עם בר ברכב פעם אחת בדרך חזרה מההורים שלו והוא פשוט הוריד אותה בצד הדרך באמצע הלילה, היא התחילה לחשוש. לקחו לה עוד חודשים ארוכים של משחקים רגשיים, קללות ואפילו כמה מכות ממנו עד שהבינה באמת איפה היא נמצאת. היה ברור לה שהיא צריכה לסיים את זה, זה גם מה שאמרו לה חבריה הטובים. ולפני מספר חודשים היא עשתה את זה. כלומר, ניסתה. זה החזיק שבועיים, עד שהוא בא לקחת משהו אחרון מהדירה שלהם והם נשאבו למיטה ולא יצאו ממנה עד הבוקר. היא ידעה שהיא עושה טעות, שהיא כבר עשתה אותה בעבר. אבל היא אוהבת אותו. לא היה פשוט יותר מזה – אני אוהבת אותו, אמרה לעצמה שוב ושוב. אמרה זאת שוב כשהיה קורא לה חלשה ורגישה מדי, אמרה זאת כשצעק עליה אחרי שהפריעה לו עם שיחת טלפון בסוף יום העבודה, אמרה זאת לעצמה במראה כשהסתכלה על עוד סימן כחול שנטבע בעורה. כשחזר הביתה היום ונישק אותה במצח היא מיד הריחה את הבושם של שחר, היא זכרה את הריח מהפעם ההיא כשבאה לבקר את בר באמצע היום ומצאה אותו שותה קפה לצד בחורה יפה עם דמעות בעיניים. כששחר חלפה לידה בדרכה החוצה הריחה את הבושם, וידעה שריח כזה לא מבשר טובות. לכן כשהריחה אותו היום על הצוואר של בר לא כעסה עליו, אלא רק רצתה שיסיים את זה. היא ידעה למה בחורות מסוגלות, ולא האשימה אותו בדבר – היא אהבה אותו. כשעצר מתחת לבית שלה ואמר לה שבעצם הוא חושב שהוא צריך להיות עם שחר, היא הבינה כמה המצב חמור ולמה היא צריכה להבהיר לשחר הזאת שהבן זוג שלה מחוץ לתחום. אחר כך תוכל להתמודד עם בר והכישוף שהוטל עליו. היא התעלמה מהתרעת פיקוד העורף ועלתה חמומת מוח לבניין. היא חלפה בין הקומות אחוזת טירוף ובעצם הבינה שהיא לא יודעת מה מספר הדירה של שחר, ואפילו לא את שם משפחתה. במשך עשרים דקות הסתובבה בין שכנים מבוהלים שירדו למקלט וחיפשה דלת שכתוב עליה 'השרמוטה', ומשלא מצאה ירדה בחזרה למטה, התיישבה על המדרגות ובכתה. גבר גבוה ומעט שמנמן, עם משקפיים של פרופסור, התיישב לידה וניסה לנחם אותה. אמר שקוראים לו אלכס, הוא במקרה פסיכולוג שעבר כאן בסביבה. בדיוק באותו רגע נשמעה האזעקה.

אלכס, מלבד היותו פסיכולוג, היה האקס של שחר. ככה הוא היה מגדיר את עצמו, כי מאז שעזבה אותו היעדרה מגדיר את עצם קיומו. הוא קם עייף בחסרונה, אכל בלי תאבון בחסרונה, ראה טלוויזיה ויצא לשתות בחסרונה. על מין לא היה מה לדבר בכלל – כל מין כרגע היה בחסרונה הכואב. הוא כבר היה זקן מדי בשביל לחזור לסצנת הדייטים, ולא תיאר לעצמו שאי פעם יצטרך. הוא היה בטוח שהוא הבין אותה. מהרגע שהכירו כשרק פתח את הקליניקה שלו הוא כבר מנה לעצמו את כל התסביכים שזיהה אצלה ('אלקטרה', 'סינדרלה', ו'הגיבור' ) ורשם לעצמו כיצד להתמודד עם הביטוי של כל אחד מהם. הוא היה בטוח שהבין אותה עד הסוף, אך התברר לו שלא. נושא החתונה היה כאוב, הוא האמין שאין צורך למהר לשים טייטל על האהבה שלהם, והיה סבור שגם היא מאמינה בזאת. הוא אמר לה עשרות פעמים שהוא אוהב אותה, היא הסתפקה במספר פעמים בודדות, הוא הסיק מזה שהיא עוד לא מוכנה לגמרי, והעדיף לחכות להעמקת הקשר. הוא לא לקח קשה את הפרידה, בימים הראשונים אחרי הפרידה ניסה להיות שם בשבילה, ולתת לה מקום לפרוק באופן חופשי. הודעותיו זכו להתייחסות דלה וקצרה, והוא המשיך לשלוח לה הודעות שמבקשות ממנה לשתף אותו בקשיים שלה באובססיביות הולכת וגוברת, ורק כשחסמה אותו בכל פלטפורמה אפשרית הבין שכנראה הוא זה שלקח את הפרידה קשה, ולא היא. הוא ניסה להתקשר ולכתוב עוד, אבל הוא היה חסום בכל מקום. הלילה, בצעד נואש הוא ניסה להגיע לדירתה ולספר לה פנים אל פנים כמה הוא מצטער, ולשכנע אותה לחזור אליו. התרעת פיקוד העורף תפסה אותה במרחק שלושה בניינים מהבית שלה, וכשהגיע לפתח בניין ראה רק בחורה אחת יושבת על המדרגות ובוכה. כבר הרבה זמן שלא הגיעו אליו לקוחות חדשים, אולי קארמה רעה בגלל הפרידה, והוא ניצל את ההזדמנות כדי לשווק את עצמו. הוא בדיוק עמד לגלות את מכרה הזהב הנפשי שנופר הייתה, כאשר קול האזעקה פילח את שמי הלילה והוא משך אותה בזריזות לעבר המקלט השכונתי.

שחר ושירה נכנסו יחד למקלט ההומה, מדלגות מעל חבורת גברים שרכנו מעל ממיר ישן וניסו לחבר אותו לטלוויזיה חבוטה שהייתה תלויה בצורה לא בטיחותית בעליל על קיר המקלט. שירה מיד חיפשה בעיניה את עידו, ומצאה את עיניו. לצערה דבר לא השתנה – עידו הביט לכיוונה, אך לא בדיוק עליה, נדמה היה שהוא אמנם רואה אותה, אך לא מגיב בשום צורה לעיניה הבוכיות. שירה עזבה את ידה של שחר, כיסתה את פניה במרפקה ופנתה חזרה החוצה מהמקלט. שנה עברה מאז אותה שיחת טלפון, וזה עדיין כאב כמו ברגע שניתקה אותה. היא פנתה לכיוון היציאה, והחלה להיאבק בדלת הבטון הכבדה שסירבה להיפתח.
עידו מיקד את מבטו בשחר ולא שם לב לשירה שעמדה ממש לידה. הוא לא הופתע לראות את שחר, בחודשים בהם התקרבו כבר הספיק לדעת הכל עליה, וכאשר התקבלה ההתרעה בדיוק כשחלף ליד שכונתה צחק במרירות על גורלו האכזר. היה לו ברור שיראה אותה במקלט, והיה לו ברור שזה יכאב. היא הופתעה לראותו, וחייכה אליו את אותו חיוך שהיה מחכה לו בכל בוקר במשך חודשים ארוכים. אבל הפעם החיוך הזה לא בישר על תקווה, רק על ייאוש. הוא ידע שדבר לא השתנה, דבר לא ישנה את מה שהיא מרגישה. פניו נותרו קפואות, חסרות הבעה. כמה שהיא יפה, חשב לעצמו. אני לא אצליח להשיג אותה לעולם, ידע. היא הייתה הארץ המובטחת, הוא היה משה על הר נבו.
בקול חבטה עמום דלת המקלט נפתחה, שירה הופתעה כי היה ברור שמי שפתח אותה לא היה היא והגיע מבחוץ. היא לא היססה ולא עצרה לבדוק מי המושיע שלה, וחמקה החוצה. עידו, שקול הדלת הנפתחת קטע את מחשבותיו, זיהה לפתע את שירה חומקת החוצה מהמקלט. הוא נזכר בחיילת החמודה שרצתה אותו כשלא רצה אף אחת, והביט בשחר. הכאב שוב פילח את ליבו. הוא החליט לצאת אחרי שירה, והחל מפלס את דרכו בין המון השכנים במקלט לעבר היציאה.
פותח הדלת האלמוני היה בר, שהניח ששחר בוודאי תגיע למקלט וקיווה להגיע אליו לפני שנופר תבין זאת בעצמה. הוא מצא את מבטה של שחר משתהה אחר צעדיו של עידו, וצעק אליה מעל לקול המון השכנים הנרגשים – אני רק שלך!
היא הסתובבה אליו, חיוך עצום כיסה את פניה מאוזן לאוזן. הם התקרבו זה לזו, מחזיקים ידיים באמצע המקלט.
עידו בדיוק היה בפתח הדלת כשהחליט החלטה גרועה להסתובב ולהביט בפעם האחרונה בשחר. המחזה שראה רק הכאיב לו יותר, והוא יצא בהחלטיות מהמקלט.
אלכס ונופר התקדמו לעבר המקלט בצעדים קטנים כששירה חלפה על פניהם בסערה, אלכס בקושי זיהה את המטופלת שלו ולא הספיק לצעוק אחריה דבר. כמה צעדים לפני דלת המקלט הם נתקלו בעידו.
עידו לא ידע שאלכס מזהה אותו, מהתמונות שהראתה לו שירה כשסיפרה לו עליו.
יותר מהר, אולי תשיג אותה. אמר אלכס בנימה של כעס גלוי כלפי עידו.
אלכס לא ידע שעידו מזהה אותו, מהתמונות ששחר הראתה לו אחרי הפרידה.
אני לא בטוח שהיית רוצה להיכנס אם היית יודע מה מחכה לך בפנים, עידו השיב בעוקצנות יתרה.
שניהם נראו מבולבלים באותה מידה זה מהערותיו של זה, והמשיכו כל אחד בדרכו.
אלכס ונופר נכנסו למקלט, ולמולם נגלה המחזה המרהיב והמבעית של שחר ובר מתנשקים בלהט בין כל השכנים ההמומים. אימהות הסתירו את עיני הזאטוטים, זקנות הביטו בהשתאות וצקצקנות נראית לעין, וקבוצת נערים בפיג'מות החלו לסדר בעצבנות את מכנסיהם הקצרים מדי. באותו רגע לא היה לבר ושחר אכפת, האמת שלהם יצאה לאור – הוא שלה, והיא שלו.
הדמעות של נופר התחדשו בקול יבבה חלושה. בר לא בחר בה, הוא בחר בשחר. היא אהבה אותו, אבל כנראה שהוא לא אהב אותה.
אלכס נראה כמי שחטף שבץ. ההלם היה כל כך כואב, שלראשונה מאז שסיים את לימודיו לא היה מסוגל לתת הסבר פסיכולוגי למה שראה, ויותר מכך – למה שהרגיש. שחר לא הייתה צריכה אותו, הוא היה צריך אותה.

חבורת הגברים צלחה במשימתה, על צג הטלוויזיה החבוטה הופיע שדרן החדשות. הווליום הוגבר במהירות ועיניהם של השכנים עברו מבהייה לא מנומסת בשחר ובר לצפייה מרותקת באולפן החדשות.
קולו של השדרן היה עמוק ונישא מעל לקול פעימות הלב של שחר ובר שפעמו כאחד, מעל קול טפיפות הרגליים של שירה ועידו שרצו ברחובות תל אביב, ללא ידיעה ברורה אם הם הרודפים או הבורחים. קולו נישא גם מעל לקול הדמעות של נופר הנופלות בכבדות על רצפת המקלט, וגם מעל לקול התנפצות המשקפיים של אלכס שנמעכו בין אצבעותיו כשלא יכול היה לשאת עוד מראה עיניו.
"גם בערב זה אנחנו כאן באולפן מזכירים לכם את מה שאמרו מפקדי מערך ההגנה האווירית ורומנטיקנים לאורך כל ימי המבצע הזה וההיסטוריה" פתח השדרן בנאומו, "אין הגנה הרמטית! אמנם לוחמי ההגנה האווירית וחולי האהבה עושים כל שביכולתם ליירט בהצלחה את טילי האויב, ולעיתים קרובות אף מצליחים במשימתם הצלחה מסחררת" שחר ובר ניתקו שפתיים זה מזו, ומבטיהם הצטלבו לרגע אחד של הצלחה מסחררת, "חשוב לציין שישנם מקרים כואבים בהם היירוט לא צולח והקשר לא הולך", איפשהו במרחק שירה נעצרה בלב גן ציבורי והביטה לשמיים מלאי היירוטים. עידו התהלך במרחק שני רחובות משם, אחרי שוויתר על המרדף אחר שירה, בדיוק מעל לראשו נשמע פיצוץ ונראה יירוט מרהיב. נופר ואלכס יצאו מהמקלט ופנו כל אחד לדרכו, שריקות היירוטים באוזניהם.
" למרות המראות המדהימים של יירוטים מוצלחים, עלינו לשמור על הנחיות פיקוד העורף ועל הלבבות שלנו" המשיך השדרן, "כי לפעמים ניסיון היירוט מסתיים בהצלחה ואהבה, ולפעמים רק בכאב".