אין לאן לברוח- פרק שישי

אין לאן לברוח- פרק שישי
•מיתר•
הנחתי את זוג ידי על פני, כאשר השמש סנוורה את עיניי. נאנחתי ופיהקתי קלות. עדיין הייתי עייפה. בכל זאת, מי לא? אני חייבת לציין שאני לגמרי לא טיפוס של בוקר. לא טיפוס של צהריים. ולא טיפוס של ערב. והכי העיקר, אני טיפוס של לילה. כל פעם שמעירים אותי, לא משנה מתי, איפה ואיך הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה להתעצבן. נאלצתי לקום, והתרוממתי על מיטתי בעזרת ידי. הבטתי לכיוון השעון הדיגיטלי שנח על יד מיטתי- בשידה. השעה הייתה תשע ועשרים דקות בבוקר.
"שמתי לב שהתעוררת." רופא התפרץ בהתנצלות לחדרי, וחייך אליי. הוא נראה בסביבות העשרים לחייו. "תתארגני, ונערוך כמה בדיקות שגרתיות. ורק אז נוכל לוודא שתוכלי ללכת לביתך."
"תודה." הנהנתי בראשי להסכמה ופסעתי בהליכות מרושלות לעבר השירותים. ידי השמאלית עדיין הייתה חבושה והיה בו כתם יבש של דם. שטפתי את פני, ולאחר מכן ניגבתי אותן בעזרת המגבת. מרחתי משחת שיניים על המברשת והתחלתי להבריש את שיניי ביסודיות. ירקתי את המשחה, ושטפתי את פי. פסעתי חזרה לתוך חדרי והתיישבתי על המיטה. טיפפתי עם ידי על המזרן של בית החולים, ותוך כמה דקות הדלת נפתחה.
"מוכנה?" הרופא שאל וההלוקר. בראשי. "אז ניקח לך דגימות דם ונבדוק עם הדם שלך יציב. בגלל בעית הקרישת הדם שלך, תצטרכי לקחת איתך לכל מקום מזרק. כל חתך קטן שיווצר בהמשך, תצטרכי להזריק לעצמך" הוא הסביר בקצרה וטלטל בידו קופסה קטנה ושקופה ששכבה שם המזרק.
"זה חובה?" שאלתי בהיסוס ובחשש ונשכתי את שפתי כאשר הוא הושיט את ידו לעברי עם קופסת המזרק.
"כן." הוא הנהן בראשו ולקחתי את הקופסה מידו.
"אוקיי." לחשתי וקפצתי ממיטתי הגבוהה. "שנתחיל?"
הוא הנהן בראשו ולקח כמה קופסאות קטנות ממגירת השידה. הוא הוציא צינור קצר וחיבר את זה לגופי, והזרים דם לתוך קופסאות הדגימות. הוא הוציא את הצינור מגופי, והניח בצד מיטתי. הוא הניח בד על ידי והזריק לי את החומר שהיה במזרק בקרישת הדם.
"עכשיו נבדוק אם הדם שלך יציב, ורק אז תוכלי להשתחרר." הוא אמר ויצא מחדרי.
"רק להשתחרר מפה. זה מה שאני צריכה." נאנחתי ונפלתי חזרה אחורה לכרית.
הנחתי את ידי מתחת לכרית, ואת ראשי על היד, רק שהכרית מפרידה בנינו ועצמתי את עיניי בניסיון להרדם.

•איה•
"בוקר טוב." אמי קראה לעברי כאשר סיימתי לעשות את ארגוני הבוקר, ירדתי לסלון לכיוון המקרר. פתחתי את דלת המקרר, והוצאתי מהשקית שקית שוקו קרירה.
"בוקר." זרקתי לעברה באדישות והתיישבתי על הספא הרקה. מחיתי בלי שהיא תשים לב את הדמעות היבשות מאתמול, קמתי והתחלתי לפסוע חזרה לחדרי תוך כדי שזרקתי את שקית השוקו בפח. פתחתי את הארון, והוצאתי טייץ שחור וארוך, סוודר עם סמל בית-ספר כחול ונעלתי נעלי טימברלנד בצבע חרדל. פשטתי את הפיג'מה הורודה מעליי, והתחלתי ללבוש את בגדי בית הספר. הברשתי את שיערי בעדינות, וקלעתי לצמה צדדית ורפויה. עמדתי מול המראה, ושלחתי את ידי בהיסוס לעבר קופסת האיפור הקטנה שהייתה בצד השידה של המראה. חוץ מאירועים, אף פעם לא התאפרתי. תמיד שנאתי את כל מה שנקשר לאיפור. שמתי מתחת לעיניי קונסילר, כדי להסתיר את השקיות, ושמתי קצת איילניר. החזרתי את הקופסה לצד השידה והדקתי את הקשר של הצמה. הנחתי את תיקי על גבי, וירדתי במהירות לעבר הסלון.
"ביוש." זרקתי לעבר אמי שישבה מול הטלוויזיה עם כוס של קפה מוחזק בין אצבעות ידיה. פתחתי את דלת הבית, והתכוונתי לצאת.
"שאני אלווה אותך?" אמי שאלה במהירות והביטה בי בשאלה. הנדתי את ראשי לשלילה, ויצאתי מהבית. הבית ספר דיי קרוב אליי. או יותר נכון, מאוד קרוב. זה מול הבית שלי. הפעם לשם שינוי, החלטתי לעשות סיבוב קטן, ואחרי זה ללכת לבית ספר. אחזתי בתיק הגב שבכתפי, והתחלתי לעשות ריצה קלה סביב בית הספר. הריצה תמיד עוזרת לי להיפתר מהמחשבות. אחרי כמה דקות, הבטתי בשעון היד וראיתי שיש לי עשר דקות להגיע לבית הספר ואם לא אגיע עד אז, אני אאחר. לגמתי לגימה קטנה מהבקבוק המים שלי, והתחלתי לרוץ לעבר בית הספר. תוך חמש דקות הגעתי לשער בית הספר, אז יכולתי להעט את הליכתי. השפלתי את מבטי, והמשכתי לפסוע במסדרון. פיסלתי את דרכי בין כל התלמידים שהתרוצצו להם והבטתי סביבי. קלטתי את תום, כמה לוקרים לידי שהצליח לקלוט אותי עוד לפני. הוא הביט בי ובכל תנועה קטנה שעשיתי. פסעתי לעבר הלוקר שלי ונעמדתי מול הלוקר. המחשבות לא איחרו לבוא, על כל מה שקרה אתמול. רק בגלל מילה פשוטה. המילה 'חבר'.
'אני לא רוצה שתעשי את אותה טעות שאני עשיתי.' דבריה של אמי נתקעו בראשי, והדהדו שוב ושוב ושוב ושוב. התחתי בעדינות את ראשי על הלוקר, נאנחתי ועצמתי את עיניי. הצלצול בקע באוזני, ולאט לאט המסדרון נהיה דומם ושומם מתלמידים. רק אני ותום נשארנו שם. פתחתי את דלת הלוקר, והוצאתי את ספרי בזריזות. סגרתי את הלוקר, ודמות פניו של תום הופיע מול עיניי וגרמו לי להיבהל.
"או מיי גאד." מלמלתי בלחש, הנחתי את ידי על ליבי וניסיתי לסדר את קצב ליבי. "עשית לי התקף לב." מלמלתי כאשר נרגעתי ונאנחתי קלות.
"כן, מצטער." הוא הצטער וגירד בעורפו בעדינות. "אפשר לדבר?"
הבטתי בשעון ידי, וראיתי שאיחרתי בחמש דקות.
"אני מצטערת, אני מאחרת." התחמקתי והתחלתי לפסוע הרחק מימנו. אך הוא הצליח לעקוף אותי, ותפס במרפק ידי בעדינות.
"אל תתחמקי. בבקשה." הוא הביט בי בעיניים נואשות.
"תקשיב, אני באמת מאחרת. תפגוש אותי בהפסקה?" שאלתי והוא הנהן בראשו ושחרר את אחיזתו בידי.
"ביי." הוא מלמל. החזרתי לו 'ביי' והתחלתי לפסוע לכיוון הכיתה. שני השיעורים הראשונים עברו להם במהירות. כל השיעור הייתי שקועה במחשבות, שלא הצלחתי להתרכז במקום. לא ידעתי מה אני הולכת להגיד לתום, או מה בכלל הוא הולך להגיד לי. צלצול ההפסקה בקע באוזני, ואספתי את חפצי בזריזות ויצאתי מהכיתה. הכנסתי אותם ללוקר, והלכתי לחצר.
"איה." צרחה קלה נשמעה מרחוק. הסטתי את מבטי לכיוון הצרחה, ותום נופף לי בידו ללכת לכיוונו. חיוך קטנטן התרפס על זוג שפתי, ופסעתי לעברו בהליכה איטית.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי בלחש. עמדנו אחד מול השני, ושתיקה קטנה ששרה בנינו.
"על מה שקרה אתמול." הוא אמר בחשש ותחב את אצבעותיו לתוך כיסיו.
"הכל בסדר. הבנתי שנפרדנו והכל ו…" מלמלתי ונעצרתי. קולי נשבר כבר במילה השנייה שאמרתי. הדמעות נשמרו בפנים. זה לא הזמן הנכון. לא רציתי להשבר מולו. לא עכשיו. לא אף פעם .
"לא. אל תגידי את זה." הוא אמר בעצב וליטף את פני בעזרת אגודלו. "אני לא רציתי לבקש לדבר כרגע בשביל להפרד. רציתי רק לסדר את הכל בנינו."
'לא רציתי שתעשי את אותה טעות שאני עשיתי.' דבריה של אמי הכו בי שנית, והדהדו בראשי, מה שגרם לסחרחורת לא קלה להגיע, ומעדתי.
"הופה." תום מלמל בדאגה כאשר הצליח לתפוס אותי רגע לפני שגופי נפל לאדמה, והרים אותי על ידי. הוא ליפף את ידי סביב צווארו, והתחיל ללכת איתי לכיוון הקפיטריה בזהירות לשמור על שיווי משקל. הוא ביקש מים, ונתן לי לשתות מהבקבוק.
"את בסדר." הוא שאל בדאגה וליטף את ידי בעדינות.
"כן, סתם. כואב לי הראש." מלמלתי והשענתי את ראשי אחורה לקיר.
"את אכלת משהו?" הוא שאל והניח את ידיו סביב מותניי- כך שאם אפול אני אפול עליו ולא לכיוון אחר. הנדתי את ראשי לשלילה והנחתי יד אחת על מצחי.
"מה את רוצה לאכול?" הוא שאל והוציא כמה שטרות מכיסו.
"אני לא רעבה." הנדתי את ראשי לשלילה. "רואה? אני מסוגלת לעמוד." הורדתי את ידיו ממותני והתייצבתי על זוג רגליי. עזבתי את אחיזתי מהקיר, ועמדתי בזהירות. הסחרחורת שוב תקפה אותי, אז נאלצתי להניח חזרה את ידי בקיר ולהאחז בו.
"ממש רואה." תום מלמל בציניות ובלחש ועזר לי להאחז בו. "תביא לי כריך חביתה, בבקשה." הוא צעק חלש לעבר אחד הנערים שעבד שם והניח את הכסף על הדלפק. הוא ליפף את ידי סביב צווארו, ואת ידו סביב מותני ועזר לי לפסוע לעבר השולחן. התיישבתי בספסל- סמוך לשלוחן, והנחתי את ראשי עליו. תום הלך לעבר הדלפק, ותוך דקה או שתיים חזר עם הכריך.
"קחי," הוא הושיט את ידו עם הכריך לכיווני.
"אני לגמרי לא רעבה." הנדתי את ראשי לשלילה והרחקתי את ידו.
"ואותי זה לגמרי לא מעניין. קדימה, תאכלי." הוא ביטל את דברי והסיר את הניילון הנצמד מהכריך. נגסתי בכריך ביס קטן ומהיר, ולעסתי באיטיות.
"תאכלי כמו נורמאלית." הוא הפציר בי ודחף את הכריך לפרצופי.
"ואיך אני אוכלת בדיוק?" שאלתי בלחש והרמתי את גבותי.
"כמו צב?" הוא ענה בהיסוס וגיחכתי. התחלתי לאכול באיטיות את הכריך, ותוך כמה דקות נשאר חצי מימנו. בגלל שכבר שבעתי, הנחתי אותו בצד השולחן והנחתי את ראשי על השולחן.
"מה סיימת לאכול? תמשיכי לאכול." תום אמר לי בניסיון לשכנע אותי.
"אני לא רעבה, תום." מלמלתי בלחש והצלצול של סיום ההפסקה בקע באוזני. "אני חייבת ללכת. נדבר." קמתי במהירות ובהתנצלות, והתחלתי לפסוע לעבר כיתתי. לשם שינוי, הרגשתי דיי טוב. אולי האמת בגלל שלא אכלתי היה לי סחרחורת.

•סהר•
הייתי באסם, והברשתי את פרוותו של סקיפר. למזלי, הוא היה הסוס האחרון שהייתי צריך לטפל בו היום הזה. ניסים עדיין היה בבית חולים עם פאר- אמא של מיתר. כדי לבדוק אם מיתר בסדר. בכל זאת, היא אמורה להתשחרר היום. לא היה מישהו שיעזור לי, אז אני עשיתי את כל העבודה. הנחתי את חבית המים, ואת חבית האוכל מול סקיפר, והוא החל לאכול. הבטתי לאדמה המלוכלכת, משהו נצץ בין כל החול המלכולך. התכופפתי לעבר האדמה, וחפרתי בור קטן לעבר הפריט שנצץ. הוצאתי את הפריט, ובחנתי אותו. שרשרת. בתליון שמה של מיתר היה כתוב, אז זה דיי ברור שזה היה שלה וזה נפל לה כאשר היא התעלפה. נעמדתי על רגליי, ושיחקתי בשרשרת הזהב. הכנסתי אותו לתוך כיסי, ואחזתי בחביות שסקיפר סיים. יצאתי מהארווה שלו, וסגרתי אחריי. הנחתי את החביות בתוך הארונית, וקיפלתי את שרוולי על המרפק. יצאתי מהאסם ופסעתי לכיוון המכונית של ניסים. פתחתי את דלת הנהג, ונכנסתי. התנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע לעבר הבית חולים. אחרי חצי שעה, הגעתי לבית חולים והחנתי את המכונית. טרקתי את דלת המכונית והלכתי בהליכה מהירה לעבר המעלית. לחצתי על הקומה השלישית, ותוך דקה הדלת נפתחה שוב. פסעתי במסדרון לכיוון החדר של מיתר. היא הייתה מחוץ לחדרה, והחזיקה בכתפה את תיק גבה ובידה את בגדי הבית חולים. היא הייתה לבושה בבגדים רגילים.
"משוחררת?" שאלתי למרות שידעתי כבר את התשובה ופסעתי לעברה.
"אה-הא." היא הנהנה בראשה לחיוב וחייכה לעברי. חייכתי חזרה ולקחתי את תיק הגב מידה.
"אני אסיע אתכם." הודעתי למיתר ולפאר כאשר היא סיימה לחתום על תפסי שחרור.
"תודה." פאר הודתה לי והתחלנו לפסוע לכיוון המכונית למכונית. התיישבתי במושב הנהג, פאר לידי ומיתר מאחורה. התנעתי את המכונית, והתחלתי לנסוע לעבר ביתם של פאר ומיתר. הדלקתי את הרדיו והשיר 'hero' נשמע ברקע. עצרתי את האוטו כשאנשים עברו, והבטתי דרך המראה. ראשה של מיתר נשען על חלון הרכב, ועינייה היו עצומות כאשר אוזניות לבנות היו טחובות בתוך אוזניה. גיחכתי והחזרתי את מבטי קדימה. המשכתי לנסוע לעבר ביתם של מיתר ופאר. אחרי חצי שעה, עצרתי את הרכב מול הבית.
"תיתי." פאר לחשה לעבר מיתר והוציאה אוזניה אחת מאוזניה. מיתר המהמה ופקחה את עינייה בזהירות.
"הגענו. בואי, תעלי הביתה ותשני." פאר אמרה ובאה לפתוח את הדלת.
"אני עושה מקלחת והולכת לאסם." היא קבעה וניסתה להשאר בפוקוס ופתחה את דלת המכונית.
"שום אסם, את נשארת בבית." פאר דרשה ויצאה מהרכב, ואני אחריהם.
"אמא, אני לגמרי לא עייפה. אני ארוויח קצת ואחזור לפני שבע. מבטיחה." מיתר ענתה. "ואין פה ויכוח." היא הרימה את ידה בתנופה קלה, כך לבטל את דבריה של פאר לפני שהיא תצליח להגיד משהו.
"אויש מיתר. אני בפנים." פאר מלמלה והחלה לפסוע לכיוון הבית.
"תודה, אחוי." מיתר מלמלה לעברי וחיכתה שאני אכנס לרכב.
"תעלי אני אסיע אותך." מלמלתי באדישות וסימנתי לה בראשי לעבר ביתה.
"תודה, אבל אני אסתדר." היא ביטלה את דברי וסימנה לי להכנס לרכב.
"ופה אין בכלל שאלה. יאללה, טוסי." זירזתי אותה ודחפתי אותה לעבר ביתה.
"לפחות תיכנס." היא סובבה את ראשה אליי והביטה בי בשאלה.
"הופה, מיתר מזמינה אותי לביתה?" קרצתי לעברה ונשענתי על המכונית.
"שתחנק, יא מגעיל." היא אמרה ועשתה פרצוף נגעל ופסעה במהירות לכיוון ביתה. "הדלת פתוחה למקרה שתרצה להכנס. אני מקווה שתידרס בדרך." היא צעקה לעברי רגע לפני שנכנסה ונשענה על הדלת.
"שתמותי." צעקתי לה חזרה והיא עשתה לי אצבע שלישית. גיחכתי ועשיתי לה חזרה. היא גלגלה את עינייה ונכנסה לתוך הבית. נעלתי את דלתות המכונית, ופסעתי לעבר הכניסה שהייתה פתוחה. סגרתי את הדלת מאחורי, וסרקתי את הבית. הוא היה בית בסגנון של הגדול-קטן. אני הייתי דווקא מסתדר איתו. ממבט ראשון כבר ידעתי שפאר חולת נקיון, הכל היה מצוחצח ומבריק. התיישבתי על הספה הרכה, והבטתי בכל התמונות שהיו על השידה ליד הטלוויזיה. התמונה הראשונה הייתה תמונה שעמדו שם ארבעה אנשים. פאר עמדה שם עם בחור נאה הנראה בסביבות השלושים לחייו- והם התחבקו. ולצידם הייתה מיתר עם עוד איזה נער, שהיא קפצה לו על הגב והם צחקו יחד. בתמונה השנייה הייתה תמונה של נערה שמבטה היה מושפל ועל שפתיה היה מרוח חיוך. מיתר. התייצבתי חזרה על הספה, ובזמן שמיתר התארגנה שיחקתי בכמה משחקים שהיו לי באייפון.
"אתה בא?" קולה של מיתר נשמע בפתאומיות, מה
שגרם לי לקפץ. הסתובבתי לעברה. היא הייתה לבושה בחולצת טי-שירט לבנה, ומעל היה לה חולצה משובצת מכופתרת, סקיני ג'ינס ונעלי אולסטאר שחורות.
"כן." מלמלתי כאשר נרגעתי ופסענו למחוץ לבית. פתחתי את דלת הנהג, ומיתר התיישבה לידי והתנעתי את המכונית. הנסיעה החלה, וכל אחד היה עסוק בדבריו.

•איה•
היום עבר כמו טיל. כל היום התחמקתי מתום. לא היה לי כוח אליו. כמובן שרציתי שנחזור, אבל לא יכולתי לעשות את זה. אני צריכה פרטים מאמא שלי על 'הטעות'. ואחרי סה נחליט כבר אז.
"איה." קול מוכר צעק לעברי. תום. לא התייחסתי, והתחלתי לפסוע יותר מהר לכיוון הבית. יד חמימה ועדינה תפסה בידי, וסובבה אותי רגע לפני שבכלל דרכתי על המדרכה.
"מה קורה איתך?" תום שאל בלחש ובעצב וליטף את לחיי. "את בורחת מימני כל היום."
"אני מצטערת, תום." מלמלתי בלחש ולקחתי צעד אחורה. "אתה באמת חשוב לי והכל, אבל אני צריכה לסדר את העניינים עם אמא שלי. אני אדבר איתך יותר מאוחר?" המשכתי את משפטי, ובלי לחכות לתשובה נכנסתי לתוך הבית.
"אני בבית." קראתי בקול וזרקתי את המפתחות על שולחן האוכל. מבטה של אמי היה נראה עצוב ודיי מאוכזב.
"תשבי, אנחנו צריכות לדבר." היא מלמלה בלחש והביטה בי לכמה שניות, ולאחר מכן הסיטה את מבטה שוב לעבר הרצפה.
"אוקיי." מלמלתי בחוסר הבנה והתיישבתי למולה.
"איי פעם שאלת את עצמך למה אף פעם לא פגשת את אביך?" היא שאלה בלחש והביטה בי. הנהנתי בראשי לחיוב. השאלה הזאת תמיד נתרעה לי בראש. תמיד קינאתי בעובדה שלכולם יש אבא ודווקא לי לא.
"רציתי לספר לך שאני ואביך היינו זוג. ואנחנו פשוט היינו מאוהבים. וקרה יום," היא התחילה לדבר, ואז נעצרה. "הוא נתן לי לשתות בכמויות אדירות, שלא ידעתי על מעשי. והייתי אז בסביבות גיל שמונה עשרה עד עשרים. אז שכבנו, ונכנבתי להריון. לא הייתי מוכנה אלייך, רציתי לעשות הפלה. אביך עזב אותי, ונשארתי לבדי. ובסוף ילדה בגיל צעיר. את מבינה למה אני לא רוצה שתחזרי על אותה טעות שאני עשיתי?" היא שאלה בקול סדוק. לא הקשבתי לה. במשפט של 'לא הייתי מוכנה אלייך.' הפסקתי להקשיב.
"אז אני שמחה לדעת שנולדתי בטעות." מלמלתי בלחש וקפצתי מהכיסא.
"איה, את יודעת שלא התכוונתי לזה." אמי צעקה לעברי אך לא ממש הקשבתי. עליתי לחדרי בריצה, ונעלתי את הדלת. רק רציתי לשכב על המיטה, לשקוע בשינה עמוקה ולא להתעורר. לעולם.