אין שם עדיין – פרק ראשון

פרק ראשון – זואי

הילדה הקטנה והמתוקה הזאת הביטה בי בעיניי דבש גדולות ויפות. הילדה המתוקה הזאת הרגישה לי מוכרת, הרגישה לי שייכת.
הבטתי באותה הילדונת פעם נוספת, בזמן שידיי חיבקו אותה ברכות ובעדינות. עוד לא הכרתי את אותה הילדה, אך כבר אהבתי אותה. היא הייתה שייכת לי. היא שלי.
"יש לך שם בשבילה?" קול נשי ורך נשמע מצידי הימני. הרמתי את מבטי מהילדה היפה שלי, והבטתי באחות הלבושה בחלוק לבן. שיערה הבלונדיני היה אסוף לקוקו גבוה והדוק, ועיניה הכחולות הביטו בי בסקרנות גלויה.
"לא, עדיין לא חשבתי על שם." חייכתי חיוך קטן והחזרתי את מבטי אל התינוקת הקטנה שלי, שעכשיו עיניה היו עצומות.
היא הייתה מקומטת והבעות פניה היו מצחיקות מעט, ובנוסף לכך, כפות ידיה היו כה קטנות ורכות, וכך גם אצבעותיה. היא הייתה כה עדינה ורכה, כה מתוקה ותמימה.
"אני מאוד מצטערת להפריע, אבל אני צריכה לקחת אותה עכשיו לבדיקות וחיסונים. עוד מעט היא אמורה לאכול, להביא אותה לחדר שלך, שתאכילי אותה?" האחות נשמעה מצטערת, ואני בידיים רועדות מעט מסרתי את התינוקת היפה שלי, בעלת עיניי הדבש והשיער השחור הדליל.
"כן, זה יהיה נהדר." חייכתי חיוך קטן, והאחות יצאה במהירות מהחדר עם התינוקת הקטנה שלי בידיה.
ברגע בו הייתי לבד, הכל חזר להיות לא מוכר ומבלבל. האמת הכתה בי. אני בת שבע-עשרה, איך אני אמורה לדעת לטפל בתינוקת?
דפיקה חלושה נשמעה על הדלת, ועוד לפני שהספקתי לענות, היא נפתחה.
"אני חייב להודות שציפיתי לבן, אבל הילדה הזאת מופלאה יותר מכל בן שיכל להוולד לך." הוא נכנס לחדר. שיערו האפור ועיניו החומות נראו מעט משונים באור הפלורסנט של חדר הבית חולים, אבל הוא עדיין נראה כמו הגבר הכי מדהים שהכרתי- אבא שלי.
"מתי הספקת לראות אותה?" התיישרתי במיטת בית החולים הלא-כל-כך נוחה, והתכסתי בשמיכה הדקה.
"עכשיו, האחות יצאה איתה ואני הספקתי להחליף כמה מבטים זריזים עם התינוקת החמודה הזאת. מי היה מאמין שממך תצא ילדה כזאת חמודה?" אבא התבדח והתקרב לכיווני. צחקתי והרמתי את גבותיי בשעשוע,
"שנון, אבא." הוא נשק למצחי ואני חיבקתי אותו חיבוק מוחץ.
"במיוחד שאתה הסבא של התינוקת, איך היא באמת יצאה כזאת חמודה?" עקצתי אותו בעדינות, ואבא צחק והתיישב בכיסא שלצד המיטה בה ישבתי.
היו כמה שניות של שקט, ואני חייבת להודות שהן היו טיפה מעיקות.
"איך אני אוכל לטפל בילדה, אבא? אני לא יודעת כלום על לטפל בילדה קטנה, אני לא אהיה אמא טובה." לחשתי בשקט, ועצב מילא אותי. אני באמת לא אהיה אמא טובה. איך אני בכלל אוכל להיות אמא, כשאני עוד לא סיימתי את הלימודים אפילו?
אבא הביט בי במשך כמה שניות, ואז חייך.
"את חושבת שלי זה היה קל לגדל אותך לבד? אמנם לא גידלתי אותך לבד מהיום בו נולדת, אבל את היית ילדה עקשנית מאוד. אני לא אשקר לך; זה לא יהיה קל. אבל את צריכה לזכור שאני פה לידך, וגם אח שלך." הדמעות עלו בעיניי, אך אני התאמצתי להשאיר אותן בפנים. אני לא צריכה לבכות.
"אבא, ירין לא מדבר איתי. אתה באמת חושב שהוא יתמוך בי?" מסך של דמעות עמד לנגד עיניי, ואני משכתי באפי ונלחמתי בהן.
"ירין כועס עלייך שלא שיתפת אותו ושלא היית כנה איתו, זה יעבור לו ברגע שתחזרי הביתה." אבא הניף את ידו והיה נראה חסר דאגות.
חייכתי חיוך קטן והנהנתי. אני קיוויתי מאוד שהוא צודק, הלוואי והוא צודק. לבסוף נתתי לכמה דמעות בוגדניות לחמוק מבעד לעיניי ולהרטיב את לחיי.
אבא קם מהכיסא וחיבק אותי חיבוק ארוך ותומך,
"אני יודע שאת חושבת שזה יהיה נורא, אבל אני מבטיח לך, את תהני מכל רגע עם הילדה הקטנה והמתוקה שלך. זה שהתהליך הזה לא יהיה קל, לא אומר שהוא יהיה נוראי." כל מילה של אבא רק עודדה אותי וחיזקה אותי, אבל עדיין, עמוק בפנים, באמת פחדתי שאני לא אוכל להיות אמא מספיק טובה בשביל הילדה שלי. איך ילדה בת שבע-עשרה, שעוד לא סיימה לימודים, יכולה לחנך ילדה קטנה ולגדל אותה? ועוד בלי האבא בתמונה?
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי. הצמדתי את אבא עוד יותר אלי וחיזקתי את האחיזה שלי בו. לפחות יהיה לי את התמיכה שלו.
***
הילדה הקטנה שלי מביטה בי בעיניי עגל רטובות, בעוד אני מנסה להבין איך אני יכולה להניק אותה. יש איזו שיטה? יש איזו דרך?
אני חולצת שד ובמבוכה מסויימת מכוונת אותו אל פיה. תחילה היא מגששת, אך כשהיא מצליחה סוף סוף לינוק, היא יונקת במהירות. הפעולה טיפה הכאיבה לי, אך תוך כמה שניות התרגלתי להרגשה המוזרה הזאת שמישהו יונק לך חלב מהשד.
היא עצמה את עיניה וינקה במרץ, ואני ליטפתי את פניה ואת שיערה הדליל ברכות והבטתי בה בעיניים מלאות דמעות. אני באמת אוכל להיות אמא מספיק טובה בשבילה? מה אם היא לא תאהב אותי?
לאחר שהילדונת שלי סיימה לאכול, הרמתי את כותונת בית החולים והסתרתי את השד שלי. במשך כמה דקות פשוט בהיתי בילדה הכל כך יפה הזאת, בתינוקת המתוקה כל כך הזאת, וחשבתי על איזה שם הכי יתאים לה. מיליון שמות התרוצצו לי בראש, ולא ידעתי איזה שם יתאים לתינוקת הקטנטונת הזאת.
לבסוף, שם אחד עלה במחשבתי, ואהבתי אותו. הבטתי בתינוקת הקטנה שלי וחייכתי חיוך רך,
"מהיום, השם שלך הוא זואי."