אירוניה- פרק 2.

לקח לי קצת זמן להתעורר בשיעורים אחרי מה שקרה עם ירון. היה ניראה שהוא לא האמין לי, וזה הדאיג אותי המון. ירון הוא לא בחור פתי, אבל הוא גם לא בחור עקשן. היה ניראה שאני דוחה אותו כל הזמן הזה?
לא הצלחתי להתרכז בדבריה של המורה, אך זה לא היה משנה במיוחד, תמיד החומר היה קל.
ישבתי ליד אחד הילדים המקובלים בשכבה, ובדרך כלל הוא ניסה לצחוק עליי בדרך המגעילה שלו, אך הפעם לא אמרתי כלום.
"נו, לינוי! מה קרה את לא מתרכזת בלימודים?" הוא דחף אותי. קצת בחוזקה הייתי אומרת, אך התעלמתי. המשכתי לאחוז בעיפרון בחוזקה, מנסה להירגע. הוא התנדנד בכיסא, (התפללתי חרישית שהוא ייפול וייפתח לו הראש) הוא בלגן את שיערו החום, והיה לו שפם קטן מעל השפה. גם היו לו עיניים ירוקות, עם משקפיים מרובעות. שנאתי אותו. בהתחלה כל כך התלהבתי שאחד מהמקובלים יושב לידי, אבל כשהוא התחיל עם הקריאות שלו עליי, התחלתי לשנוא אותו קשות.
הוא המשיך עם הלעגים שלו, כשהמורה יצאה מהכיתה בשביל לדבר עם מורה אחרת. עניינים של מורות.
"שתוק כבר." אמרתי לבסוף. הוא הפסיק להתנדנד.
"מה קרה? פתאום את מתחילה לפתוח את הפה הגדול שלך?"
"משעמם לך?"
"אני רק רוצה שיהיו לך חברות, אני חושב שבלעדיי היית במעמד חברתי נמוך אפילו יותר מעכשיו."
"אם הייתי בבית ספר רגיל, אני נשבעת לך שהייתי מקובלת. ואתה היית יושב בצד, עם המשקפיים החנוניות שלך." לא ידעתי מאיפה האומץ הגיע. כנראה שהייתי ממש מעוצבנת. אבל המילים כבר נפלטו, והילד המעצבן (שדרך אגב קוראים לו רועי) התעצבן.
"בטח, בטח. אז למה את לא בבית ספר רגיל אם את כל כך רוצה את זה?" ילדים התחילו להתאסף סביבנו, כנראה שזה הפך רשמית ריב. ירון היה ביניהם, והוא הביט בנו בלחץ. כנראה שהוא גם התעניין בריב.
"כי אולי אפריל עכשיו ואני לא יכולה לעזוב?" ניסיתי שירון לא ישמע את זה, אבל הוא שמע והלך. רציתי להחטיף לעצמי סטירה באותו רגע, אבל זה היה עלוב. במיוחד לא מול כל הכיתה.
"חבל. אני בטוח שכולם היו רוצים שתעזבי."
הסתובבתי לעבר כולם, אף אחד לא העז להזיז שריר. כולם הסתכלו במבטים מתוחים עליי. הסתובבתי חזרה.
"בוא הנה." הוא הצביע על אחד מהילדים בכיתה. הוא ניגש אליו. "קח את הלורד." הוא נתן לו ביד לורד, ולחש לו מילים באוזן.
הילד ניגש וכתב במהירות, 'רועי מכוער ואני מהממת!' על השולחן. שלי.
"מה אתה עושה?!" הפלתי לו את הלורד מהיד, אבל זה היה מאוחר מדי. היה כתוב על השולחן את אותם המילים.
רועי חייך חיוך ערמומי. "אני לא רוצה להסתבך, ואני בטח שבטח לא אכתוב על השולחן שלי את זה."
כיווצתי את ידיי לצורת אגרוף.
"אני אחטיף לך חזק.." אבל המורה הגיעה.
"המורה! היא כתבה על השולחן!" רועי הצביע על השולחן ועשה חיוך עצוב. זה היה כל כך צבוע, אבל לא הייתי מסוגלת לומר כלום על זה.
"זאת לא אני.. באמת!" התחננתי מולה. היא נראתה זועמת.
"אז מי יכתוב את זה? רועי בעצמו?" רועי הגניב לעצמו חיוך קטן אבל מיד הוריד אותו. "לכי לחדר המנהלת! עכשיו!" היא גירשה אותי מהכיתה. הבטתי ברועי לפני שיצאתי, ולא יכולתי להיות עצבנית יותר. ובנוסף טרקתי את הדלת. זה היה קצת פריקה, אבל זה לא הספיק.
המנהלת נתנה לי עונש רגיל, לשלם על שולחן זול שעולה 50 שקל, לשלם עליו 200 שקל. (כמובן..) היא צרחה עליי שעה, ובנוסף הושעתי. בלגן אחד גדול בגלל שמישהו התעצבן על משפט. חשבתי שאי אפשר לשנוא אותו יותר, אבל כנראה שאפשר יותר. וגם היה נראה שנגעתי לו בנקודה רגישה. אולי הוא היה מבודד בבית ספר הקודם שלו?
נסעתי באוטובוס והבטתי רק בחלון. כל כך רציתי לבכות,אבל הדחקתי את זה. יותר מדי אנשים על האוטובוס, יהיו יותר מדי שאלות כשאתחיל לדמוע. האוטובוס נעצר. הוא העלה כמה אנשים לאוטובוס, וביניהם שחר. הוא היה ניראה רגיל, מגפיים צבאיות ושיער שחור עם פירסינג באף. ויד ימנית מלאה בקעקועים. הוא נופף לי לשלום. נופפתי חזרה, וכל מה שהצלחתי לחייך זה חיוך עקום.
"אז מה קורה, ילדונת? קיבלת נכשל במתמטיקה?" הוא אמר בקלילות.
"לא.. סיבכו אותי, אני צריכה לשלם 200 שקל על שולחן." לא הבטתי ישירות בו. התרכזתי בחלון.
"שולחן? קצת מוגזם. מה עשית כבר?"
"רבתי עם איזה ילד מקובל.."
"וזרקת שולחן עליו? זה כזה קול!"
"לא!" נבהלתי מהמחשבה. "הוא כתב על השולחן בלורד לא מחיק."
"אה." הוא התייבש. "אצלנו כל השולחנות כתובים בלורד, ולא קורה כלום. כל עוד לא מסגירים אותך במידי."
"מקנאה בבית ספר שלך."
"כשתראי אותו לא ממש תקפצי עליו.."
"למה? איך קוראים לו?"
"נווה אלון."
נבהלתי. אחד מבתי הספר הכי מפחידים, עם הכי הרבה פשעים. צריך עבר ממש פלילי כדי שיכריחו אותך להיות שם. הבטתי בו בעיוות. הוא לא נראה גאה במיוחד.
"לא מתאים לך להיות שם."
"כן בטח. רק פשעים אני עושה."
"מה כבר עשית? חוץ מלעשות פירסינג וקעקועים בכל מקום."
"בואו נראה.." הוא גירד בשערו באי נוחות. "הרבצתי לילד. הרבצתי לעוד ילד. ועוד אחד ועוד אחד. אה וגם יש את הילד הזה שהתעסק עם הילדה הזאת."
"אתה בריון?"
"לא! אני מרביץ לילדים שדורשים את זה! כמו החבר שלך."
"הוא לא חבר שלי! אני שונאת אותו! אז אתה מרביץ למקובלים?"
"לאלה שדורשים את זה." הוא חזר על אותו המשפט. "כמו ילד שצוחק על אחר.. לא על חנונים כמוך."
"היי!"
"סליחה. חנון זאת מחמאה."
"אז.. תודה?"
"בבקשה. הנה התחנה, יאללה בי." הוא ירד מבלי לצפות לתשובה, ואני נשארתי ליד החלון.