באת ושינית את כל החוקים – פרק 23

ברית:

הדלת נפתחה, הוא היה מלא בדם, פניו היו נעולות וקשיחות. הוא נראה המום, מה עבר עליו?
קמתי מהספה, הוא התקדם בצעדים איטיים ואפילו מלחיצים לכיוון החדר והתעלם ממני לחלוטין.
הלכתי אחריו, אל החדר. מפחדת ממה שאני הולכת לגלות, כי משהו שם קרה. אין לי ספק בכלל.
הוא התיישב על המיטה והתבייט על נקודה כל שהיא ונראה מנותק, כאילו הוא נמצא עכשיו בעולם אחר.
"אידור?", קראתי בשמו בשקט, הוא לא ענה, נדמה כאילו לא שמע אותי.
התיישבתי על ידו, על המיטה. הוא נשאר באותו המצב.
"אידור, מה קרה שם?" שאלתי, מלאת דאגה.
הוא שוב התעלם, שוב שתק ונראה עדיין מנותק מהעולם.
"אידור…" קראתי בשמו בייאוש.
"הוא מת", הוא כמעט לחש, קולו היה סדוק.
המשיך להביט על אותה הנקודה, כאילו היה מהופנט.
"מי…?" שאלתי בחשש גדול.
"אימרי", זה שניסה לאנוס אותי, החבר הכי טוב שלו.
מצד אחד שמחתי, מצד שני אידור המום וכואב לו.
"אני מצטערת", לחשתי והנחתי את ידי על כתפו, מביטה בפניו הנעולות שהפכו לזועפות.
"אני נשבע", הוא החל להגיד.
"על מה?" שאלתי, כל כך הייתי מבוהלת, הוא כמו פצצה מתקתקת. אני לא רוצה לדעת מה עובר עליו עכשיו.
"אני אהרוג את כל מי שקשור אליו", נשמתי עמוקות, ניסיתי להרגיע את הסערה שהתחוללה בתוכי.
"כולל את אבא שלך", הוא אמר לפתע, לאחר שתיקה קצרה שהרגישה כמו שעות.
"מה?", שאלתי, מנסה לעכל את מה שאמר הרגע.
הוא סובב את ראשו לכיוון שלי והביט בי בעיניים זועמות, נוטפות שנאה ונקמה. כאילו אני הייתי זאת שהרגה את חבר שלו.
"אותו אני אשאיר לסוף", הוא אמר בשקט, מביט בי בשנאה.
"אידור מה עובר עליך?", שאלתי והבכי חנק את גרוני, הייתי חסרת אוויר. פחדתי ממנו, הוא כל כך מאיים, גם מבלי לדבר. המבט שלו אומר הכל.
"אבא שלך המזדיין הזה אשם, הכל בגלל הבן של זונה הזה", הוא צעק, אין לי שמץ על מה מדובר, למה הוא אשם.
"אידור, בבקשה תפסיק…" התחננתי. גופי רעד מהתגובה שלו.
"אתה מפחיד אותי", הוספתי ועיניו השחורות נראו כאילו היו מכונת ירייה.  כמו הלילה המסוכן.
"את מפחדת?יופי…תפחדי. עדיף ככה" הוא אמר וקם מהמיטה.
הוא התקדם אל הארון ופתח אותו, הוציא בגדים חדשים ומגבת. יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת.
השאיר אותי כאן, לבד. חסרת הגנה, בלי שום ביטחון שהיה מחדיר לי. עכשיו אני מפחדת ממנו יותר מכולם.
הוא מאשים אותי, אני לא אשמה בכלום. למה הוא נהפך?הוא רוצח…הוא במצב רגיש עכשיו.
זה מה שהכי מפחיד אותי.
בא לי לקחת סכין ולהשחיז ישירות אל תוך הלב, נמאס לי כבר לחיות בתנאים האלה, נמאס לי לחוש בפחד כל יום מחדש. אני רוצה להשתחרר, אני רוצה להרגיש את החופש.

אידור:
ישבתי מול אילני, שנראה כל כך רגוע ושליו.
"אני מצטער על האבדה הגדולה." הוא אמר בשקט, הביט עמוק בתוך עיניי. שתקתי, לא הצלחתי לדבר, כי ידעתי שלא אשלוט על עצמי ואתפרץ על כל העולם. עדיף לשתוק.
"אידור, אני יודע שהוא היה החבר הכי טוב שלך. אני באמת מצטער, גם אני כואב. הוא היה כמו בן בשבילי." המשכתי להביט בו ולשתוק.
"אני אדאג לחסל את הבת הקטנה שלו, את הבת האהובה שלו", הוא ירק בכעס ואיגרף את ידיו בחוזקה. הנה הכעס החל להתפרץ מתוכו.
"אני אעשה את זה, אני אהרוג את כל המשפחה שלו ואת רונן, האשם העיקרי." הכאב בער בי, לא חשבתי שככה ארגיש אם יום אחד אאבד אותו. עכשיו איבדתי אותו, וזה ממש כואב, הלב כואב.
"אידור, אתה טעון. תיקח חופשה, אתה חייב מנוחה." הוא אמר בדאגה.
"אילני…שום חופשה. אני אשחט אחד אחד, אגרום להם למות בייסורים." אמרתי, מתכוון לכל מילה שיצאה לי מהפה הרגע.
"אידור" "אני חושב שאני אלך לישון", אמרתי וקמתי מהכיסא.
"תעבור אצלי מחר." יצאתי ממשרדו, מתעלם מענת ויוצא מהבית.
עליתי על הרכב ונסעתי הביתה.

ברית ישנה במיטה שלי, נשכבתי על ידה ועצמתי את עיניי. צובר כוחות למחר.
***

"היי", קולה העדין נשמע. התעלמתי.
לגמתי מהקפה ולאחר מכן שאפתי מהסיגריה.
"בבקשה אידור…אל תסתבך", היא התחננה.
"תסתמי את הפה ואל תתערבי ברית." הרמתי מעט את קולי, שתבין שעכשיו היא חייבת לעזוב אותי בשקט.
"אתה הפכת ל…למפלצת", היא אמרה, גרמה לעצבים לעלות ולהתפשט בכל חלק בגוף.
תפסתי בידה בחוזקה, היא נאנקה מכאב.
"ברית…אני בסוף לא אשלוט על עצמי. תסתמי את הפה שלך." איימתי בטון שקט והיא הביטה בי מפוחדת מתמיד.
"תהרוג אותי, עדיף כבר למות." היא מלמלה לעצמה ודמעה זלגה מעינה השמאלית. לא הרגשתי רחמים, לא הרגשתי את האהבה שהרגשתי אליה אתמול…לפני שהכל קרה.
"ברית, תאמיני לי שגם אני לא נהנה להיות איתך כאן סגור כל היום ולשמור עליך כמו מניאק. אני גם רוצה חופש, מאז שהגעת אני לא יכול להביא בחורה אחת הביתה לזיין. עדיף שתסתמי ותסבלי כמו שאני סופג אותך כל יום." שחררתי את ידה בזלזול וקמתי מהספה.אוסף את חפציי ויוצא מהבית הכי מהר שאפשר.
אני חייב קצת שקט.
חייב קצת זמן עם עצמי.
עליתי על הרכב ונסעתי לאילני.
אחרי שהגעתי, בירכתי לשלום את ענת, ביקשתי ממנה סליחה על ההתעלמות. היא הבינה אותי, היא היחידה שמבינה אותי.
נכנסתי למשרד של אילני, הוא ישב שם, על הכיסא המרופד שלו ועיין בכמה מסמכים.
"בוקר טוב", אמרתי והתיישבתי על הכיסא ממולו.
שילבתי את ידייי על חזהי ופיסקתי את רגליי לרווחה.
"איך אתה אידור?" הוא שאל ונראה עייף, לראשונה שראיתי אותו כל כך עייף.
תמיד הוא נראה רענן וערני. המוות משפיע לא רק עליי.
עיניו הביטו בי בדאגה ואני הבטתי בו במבט שרוצה נקמה.
"תתדרך אותי, אני רוצה להתחיל היום." הוא הביט בי ברצינות וחשב על זה עוד קצת.
"אתה בטוח?אתה רגיש עכשיו, בוא תן לקובי ולידור לעשות את העבודה." הוא הציע אך אני נדתי את ראשי לשלילה, רוצה לעשות הכל לבד.
"אני אעשה את זה אילני, אני שוחט את כולם לבד." הבהרתי לו את הרצונות שלי והוא נאנח מהעקשנות שלי.
"היום בלילה, הבת שלו תלך לחבר שלה. היא בתשע בערב יוצאת מהבית. אמרתי לקובי שיעשה בה כרצונו." "אני אעשה בה כרצוני, תבטל את קובי." סוג של פקדתי עליו, אני רוצה לטפל בה, להחריב את עולמה.
הוא נטל את הנייד מהשולחן שלו וחייג לקובי.
"קובי, הבת של אליאב, מבוטל." הוא אמר וניתק את השיחה.
"תודה." הודתי לו, הוא הנהן ואני קמתי מהכיסא.
"ביי בוס." אמרתי והוא נופף את ידו באוויר, עם מבט לא מרוצה.

***
עמדתי מחוץ לביתה, היא בדיוק יצאה כשהיא מדברת עם מישהו בפלאפון ומחייכת חיוך פלרטטני.
היא התקדמה קצת לכיווני, בדיוק כשהיא עברה אותי משכתי אותה אליי והנחתי את המטפחת הספוגה בסם הרדמה על הפה שלה והיא החלה להאבק בי.
"תסתמי!עוד מעט את תצעקי למוות", לחשתי באוזנה. היא כבר לא הגיבה והתעלפה.

בנות, אני מודה לכולן על התגובות ועל הדירוגים. זה לא מובן מאחיו בכללל אתן ממש ריגשתן אותי אז תודה תודה תודה!
אוהבת ומעריכה המונים!!!
אשמח לחוות דעת, מה אתן חושבות שהוא הולך לעשות לה????