בגידה

עצרתי את הרכב ליד הגינה. זו הייתה גינת ילדותי. הבית של הורי היה 200 מטר מפה. 500 מטר לכיוון השני היה בית הספר בו למדתי. פה גדלתי, פה עוצבתי. סובבתי את המפתחות ויצאתי. לא טרחתי לנעול כיוון שהגינה הייתה ריקה. בחנתי את הסביבה המוכרת והזכרונות החלו להציף אותי.
השעה הייתה קצת אחרי חצות הלילה. לגנן שטיפל בגינה כשהיינו ילדים היה פרצוף שטוח. אמרו לנו שזה קרה לו כתוצאה מתאונה. כילד זה התקבל בלי בעיה. כמבוגר לא הבנתי איזה מן תאונה יכולה לעוות ככה פנים של בן אדם. מעולם לא ידענו את שמו האמיתי, אבל קראנו לו מאחורי גבו שטוחי. אחרי שהוא מת פחדנו לרדת לגינה בשעות החשכה, כיוון שהשמועה אמרה שרוחו רדפה את הילדים שהטרידו את מנוחתה בשעות אלו.
הדלקתי סיגריה ושאפתי עמוק את העשן. כשעה לפני זה עדיין הייתי בבית עם אהובי. אהובי שבגד. הוא התחנן שאצעק עליו, שאכה אותו שאבכה, אבל לא יכולתי. לא יכולתי לחשוב על מה שעשה, ולא רציתי להיות בנוכחותו. פשוט לקחתי את מפתחות הרכב ויצאתי. לא ידעתי לאן אלך, והנה הגעתי.
הורי ישנו בלי לדעת מאומה במרחק קטן מאוד. מחר הם ידעו. סודי הגדול נחשף. איך אמא תגיב? מה אבא יאמר? האם יהיה שם בכי? בושה? לא היה לי את האומץ לספר להם מעולם.
נשכבתי על הדשא. היינו כה שונים. הוא גדל בבית אחר ממני. אבא שלו היה פסיכולוג ואמא שלו בכירה בחברה גדולה. כבר בגיל 15 הוא יצא מהארון לפניהם והם קיבלו אותו באהבה גדולה. אני לא העזתי. הכבוד של הוריי המזרחיים היה קדוש בעיני, ולא ידעתי איך יגיבו לחדשות.
נזכרתי בפעם הראשונה שהרגשתי את זה. שידעתי את זה. זה היה פה בגינה. הייתי עם יובל על המבצר, ופתאום הציפו אותי מחשבות אסורות. לא ידעתי מה לעשות איתם. אמרתי לו שאני חייב ללכת הביתה. השעה הייתה 17:30, והוא שאל אותי אם אני הולך לראות היו היה, ואם הוא יכול לבוא לראות אצלי. לא אמרתי לו בלי להסביר וברחתי. נכנסתי הביתה ונעלתי את עצמי בחדר.
לקח לי המון שנים לעכל את התחושה, אבל מעולם לא העזתי לספר לאיש. רק יוכי ידע. נמנעתי מלפגוש את החברים שלו והמשפחה. ידעתי שזה מפריע לו, ידעתי שזה מציק לו, ידעתי שהוא כועס עלי בגלל זה. אבל לא יכולתי. הרגשתי שאני בוגד בהורי, בוגד במסורת. ועכשיו הסוד שם בחוץ.
ישבתי על הנדנדה, אותה נדנדה שאבי נדנד אותי גבוה עד השמיים. ארור הפייסבוק הזה. בעידן שבו אין פרטיות שמרתי בקנאות על שלי. לא היה לי פרופיל, וכל פעם שיוכי רצה להעלות תמונה שלנו ביחד, תמימה ככל שתהיה סירבתי. לא הלכתי איתו לשום מקום. בבית היינו זוג. בחוץ חברים. אמרתי לו את זה בתחילת הקשר, והוא הסכים לשמור על זה. אני יודע שזה היה לו קשה, אבל 4 חודשים הוא הצליח. הוא היה בן הזוג היחיד שהיה לי. לא יודע אפילו מה דחף אותי לנשק אותו, איך העזתי. כנראה שערב עם יותר מדי אלכוהול.
התחלנו כשותפים לדירה. שמעתי אותו עם הגברים שהביא לדירה, והתחרמנתי. לילה אחד זה קרה שוב, ואני לא רציתי לשמוע את זה, אז ירדתי לפאב מתחת לבית. שתיתי יותר מדי. כשעליתי הוא היה שם לבד בתחתונים. ממתק.
"מקווה שלא הפרעתי לך" הוא אמר לי. לא עניתי. התקרבתי אליו ונישקתי אותו. 5 בירות מחוזקות עזרו לי לעשות את זה. הוא היה המום. השארתי אותו פעור פה ונכנסתי לחדר שלי. נעלתי את הדלת. ובכיתי. הוא דפק וביקש להכנס. לא התייחסתי. שמעתי אותו עומד מאחורי הדלת עוד כחמש דקות עד שהתייאש והלך להתקלח.
למחרת בבוקר דיברנו. זו לא הייתה שיחה ארוכה.
"אני פרפר, אתה יודע." הוא אמר לי.
"לא אכפת לי. תעשה מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה. הדבר היחידי שאני מבקש הוא שאף אחד אחר לא ידע עלי. אם אתה לא רוצה מה שקרה אתמול בלילה לא קרה. אם אתה רוצה, מה שיקרה בהמשך לא קורה." אמרתי.
הוא הביט בי במבט בוחן ואני שתקתי.
"אתה השותף הכי טוב שהיה לי."
"אתה החבר הכי טוב שיש לי" עניתי.
שתקנו עוד.
בסופו של דבר קמתי והלכתי לעבודה, והוא נסע ללימודים שלו. אחרי זה המערכת יחסים המשיכה בלי לומר מילה. בבית זוג אוהב. בחוץ שותפים לדירה וחברים.
לא היו לי חברים מלבדו, והמשפחה שלי לא טרחה לבקר אותי, ככה שלהסתיר את זה לא היה בעיה. מפעם לפעם היה מגיע גבר זר הביתה ואני הייתי מעמיד פני ישן, ושומע את הקולות. זה כאב. כאב עדין שהחזיר לי את תחושת החיות, אבל לא אמרתי מילה. ידעתי שאיני יכול לדרוש שיהיה רק שלי, כל זמן שאני לא מוכן להיות שלו, בדרך שלו.
עכשיו הכאב שרף אותי מבפנים. תחושת הבגידה דגדגה אותי מאצבעות הרגליים ועד קצה הגולגולת. הבטתי לכיוון של בית הורי. מחר הם ידעו.