בלהות

הַיְּלָלָה המוכרת שמצליחה לחדור מבעד לאטמים מהדהדת בי את החלום שכבר שנים ארוכות חוזר ומזכיר לי את עצמו. אני נאספת על ידי גבר שנוהג בג'יפ והוא לוקח אותי למקום עזוב ואז עוצר את המכונית ומתקרב אלי. אני לא יודעת מה הוא מתכוון לעשות בי אבל ברור לי שזה משהו איום. אני מנסה לצעוק בכל הכוח אבל רק לחישה דקיקה שנשמעת בקושי מצליחה להשתחרר לי מהגרון. אמי עומדת בצד, חרשת לתחינתי.
אני מנסה לנער אותך בעדינות, להציל אותך מהסיוט. את ממלמלת משהו, מפנה אלי את גבך וממשכיה לישון כאילו אינך יכולה לערוק מהבמה באמצע המחזה.
"אני נוהגת באוטובוס בדרך לקיבוץ", את משלימה לי חסרים כשאנחנו לוגמות קפה על המרפסת, מנסות לערות לתוכנו את הקרירות שמתפוגגת מהר מדי, ואני חושבת איך הקיבוץ הזה מסרב כבר עשרים וחמש שנים לפנות את מקומו ולהניח לחיֵי הערות המחייכים אליך להיות נוכחים בך במלואם. "הכביש ריק ואני דוהרת כמו נהגת שודים. השער פתוח. אני מנסה לתמרן את האוטובוס בשבילים הריקים ומחפשת חניה. כל המקומות מיועדים למכוניות פרטיות. בסוף אני מחנה אותו באמצע שביל, יוצאת ומתחילה לצעוד. כל העצים בשלכת למרות שעכשיו אמצע הקיץ. אני לא מזהה את הבתים ולא בטוחה שהגעתי לקיבוץ הנכון אבל אני זוכרת את השלט בכניסה – 'נווה יצחק'. הזמינו אותי לכאן. קיבלתי הודעה. אני רוצה להתקשר, שיסבירו לי לאן אני צריכה להגיע, אבל במקום עברית מופיעות על הצג אותיות סיניות. אני מנסה להחליף בחזרה לעברית ולא הולך לי. כשאני עושה אתחול-מחדש המכשיר נכבה ומסרב לחזור לחיים. אני מחליטה לחזור לאוטובוס ומשם לנסוע הביתה אבל לא מצליחה למצוא אותו בשבילים שמתפצלים לכל כיוון. הזיעה שלי משקה את השביל הלוהט והטיפות הופכות לאדים. אני תכף מתעלפת מצמא אבל לא לקחתי מים. פתאום אני רואה מולי בניין מוכר – חדר-האוכל. בתחושת הקלה אני נכנסת פנימה, לוקחת מגש ושמה על הצלחת בשר-בקר, גזר-ואפונה ופירה וגם קערית של סלט פֵּרות. ליד השולחנות יושבים אנשים בקבוצות ומשוחחים. אני מחפשת פנים מוכרות. כולם שם בשיער לבן ועור מקומט. אני לא מזהה אף-אחד וחושבת שזה יהיה מאד לא מנומס להתיישב ליד שולחן תפוס למרות שבכמה מהם יש מקומות פנויים אבל אין אף שולחן ריק. בסוף אני תופסת אומץ ומתיישבת. בבת אחת השיחה משתתקת וכולם נועצים בי מבטים כאילו אני חייזר. אני מעמיסה על המזלג מה שיש לי בצלחת וארבעה זוגות עיניים עוקבות אחרי כל תנועה שלי. אני בטוחה שהם תיאמו את כל זה ביניהם מראש. אני מרגישה כאילו מישהו מרסס לי את הבטן והאוכל שהכנסתי לשם נוזל לי מהחורים. אני קמה ובורחת לכיוון היציאה. 'הֵי! תפני את המגש, מה את חושבת לך? כאן אין משרתים!' הקולות מלווים אותי אל עבר האור המסנוור".
אני מחבקת את הרכות הנענית שלך, מנסה לעשות אתחול ליום החדש.
"טוב, תשמעי, אני חייבת להתארגן ליציאה", את מתנערת ממני, "אני פוחדת פחד מוות ממה שאמצא שם אבל אישרתי שאני מגיעה ולא נעים לי להבריז".

בזמן שאת מתכוננת אני חושבת על הארס שאת מערה לתוך ורידיי כשאת חוזרת ומספרת לי על הדרך שהיית נוסעת בה מסוף העולם לבקר במקומות שהחיים שוקקים בהם וחוזרת שוב אל המקום שבו ניטעת עד שעקרת את עצמך אחרי שלושים שנה של חיים יחד בקהילה קטנה שהכול בה סדור, הכללים ברורים והרצון החופשי נבחן ונבדק בה דרך משקפי האינטרס הקולקטיבי, כי פתאום משהו נסדק בך ודרך הפער הִבְהֲבָה תשוקה שלא יכולת לעמוד בה לגעת באישה.
"כשזה קרה הבנתי שאין לי דרך חזרה. מה שלא קלטתי עד אז היה שבקיבוץ כל הקהילה שותפה לנישואים. כשהחלטתי לפרק את הקשר הכול התפוצץ לי בפרצוף. כל זוגות החברים שאירחנו שבמשך שלושים שנה עברו להיות בצד שלו. בנקודת השבר שבה הייתי הכי זקוקה לתמיכה גיליתי שאני לגמרי לבד, תקועה בתוך חדרון בשכונת הצעירים שבקצה הקיבוץ אחרי שהמזכיר לקח לעצמו את הדירה שנתנו לי. בחדר שאליו נזרקתי היו רק מיטת סוכנות, כורסה חורקת ותנור ספירלות ישן. הייתי צריכה להביא מאימא שלי שמיכה וכמה ספלים וצלחות. היה חורף והגשם השתלב עם הדמעות שלי. שניהם זרמו בלי הפסקה. הייתי כל-כך אבודה שלא יכולתי אפילו להביא את עצמי לקחת איזו החלטה. מה שהוציא אותי מהקיפאון היה הלילה שבו רעדתי מקור מתחת לשמיכה והחלטתי להדליק את התנור. כשניסיתי לדחוף את התקע לשקע המתנדנד, היחיד שהיה בחדר, הרגשתי כמו ברק שעובר מכפות הרגלים היחפות שלי דרך כל הגוף. הוא הֶחְשִיך את החדר והעיף אותי לכורסה. לא יודעת כמה זמן הייתי שכובה שם חצי מעולפת עד שהצלחתי להבין שאני עדיין חיה. בבוקר הבנתי שאין לי מה לחפש בקיבוץ הזה ויצאתי למסע אל העתיד הלא-ידוע".

אני משחזרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה. זה היה אחרי שחזרנו מטיול המבחן שערכתי לך. חוויית ההתעלסות זיכתה אותך באות הצטיינות במבחן התשוקה. מבחן הלב היה היער. הרוח שיצרה מחול ערבסקות מוצלל מעל למרבדים הַמְּגוּוָנִים הכניסה גם אותך בברית-העולם שֶׁכָּרַתִּי עם היער עוד בילדותי, להיות אחת אתו בכל השבילים, השעות והעונות. את נֶעתרת להזמנה להתאחד עם המרחב המקודש. עוד לא ידעת אז שמאז ומתמיד הוא היה לי הבית היחיד בכל מקום אליו הוליכו אותי חיי, ממטיר גשמי ברכה על המדבר שבני-אדם ממשיכים להשרות בבור שבתוכי שמעמיק והולך תחת כובד הזיכרונות.

אחרי שאת יוצאת, המודעה הפתוחה על צג המחשב שלך קוראת לתשומת הלב שלי:

לכל חברי גרעין יפתח,
אחרי כמעט שנתיים אנחנו חוזרים לקיבוץ.
עברנו טלטלה קשה ועכשיו אנחנו מתחילים בתהליך השיקום.
כל מי שהיה שותף לנו בתחילת הדרך
מוזמן להצטרף לטקס חגיגי לציון האירוע.

אני זוכרת את השבת ההיא, איך החרדה ריתקה אותך לטלפון חרשת לכל הכאוס לבד מפירורי מידע שהגיעו על אודותיהם, מותירים חללים שהדמיון לא יכול היה עדיין לשער, איך בשבועות הראשונים שאחר-כך היית להוטה לכסות קָנְוָוסִים במכוניות שרופות, פסולת צינורות וחורבות – שחור על אדום, איך חילצת מתוך חשכת המנהרות תמונות פנים של אנשים שהכרת והצמדת לגופים ירוקים של גמדים על רקע וילונות נוזליים של צבע.

אני מעלה על צג הטלפון את טוואי הכביש שבו את נוסעת עכשיו, מדמה אותי נוהגת ואת לצדי, ידי האחת על ההגה והאחרת על ברכך, מובילה אותך לבטח לשמש לך בולם לכל זעזוע שאולי תחווי שם. אני מתפללת שאיחוי הבית שלהם יצליח לרפא בך את שברו של הבית שחווית אז.