~ גם לשקט יש מה לומר~ פרק 1~ סיפור חדש

לא קל להיות הילדה השקטה.
זאת שיושבת בפינת הכיתה מבלי לומר מילה ולהקשיב לכול הדיבורים והצחוקים מבלי להיות שותפה להם.
הרבה אנשים אומרים שזה נובע מחוסר ביטחון, פחד ולחץ. אבל אני אומרת שכול בני האדם מלאים בביטחון, יש כאלו שמראים זאת ויש כאלה שעדיין עובדים על זה.
אנחנו מבטאים את עצמנו במקומות שנותנים לנו הרגשה חופשית להיות כמו שאנחנו, כמו בבית.
בבית אני מרגישה חופשית להיות עצמי, לא נותנת לאף אחד דין וחשבון על מה שאני עושה.
לעומת זאת בבית ספר מסתכלים עליי כמישהי שלא שייכת, בעיקר הבנות.
חברתי הטובה ביותר סופי, טוב החברה היחידה שלי בעצם, זאת שתמיד תהיה לצדי ותתמוך בי כמו שאני בה אומרת שזה הכול מקנאה אבל אני רק מתעלמת מההסברים שלה לגבי זה שכל הבחורים מסתכלים עליי, אם כבר מי שצריך להסתכל זה עליה.
לסופי יש שיער בלונדיני גלי ארוך עם עיניים כחולות קטנות ועור לבן כשלג,
לעומתי סופי היא הילדה המשוגעת יותר מבנינו, זאת שלא תיתן לאף אחד ללכת בשקט אם בטעות נתקלים בה מבלי לשים לב.
אני וסופי חברות מאז גן חובה, הכרנו ביום הראשון, שסופי החליטה לקשקש לי על הדף שבו ציירתי פרח שעד היום אני לא מבינה איך יכולתי לחשוב שככה מציירים אותו, ועכשיו שתינו מתחילות את השנה האחרונה בתיכון בתקווה שנעבור בהצלחה ונוכל לנסוע יחד עם שתי המשפחות שלנו שדרך אגב מאוד מסתדרות, לחופשת סקי שתמיד אני וסופי חלמנו עליה.
" אפריל רוזן, את מוכנה בבקשה להקריא מול הכיתה את החיבור שכתבת?" הרמתי את ראשי שהיה לפני רגע מונח על השולחן והבטתי במורה תקווה, ששילבה את ידיה וחיכתה יחד לתשובה יחד עם כול התלמידים שכרגע הביטו בי, תשובה שלא ידעתי בכלל מה הייתה השאלה.
" סליחה?" שאלתי שוב מנסה לדחוק את מחשבותיי הצידה.
" שאלתי אם את מעוניינת להציג בפני הכיתה את החיבור שכתבת" אמרה וקולה היה נשמע סבלני אך פניה היו לא מרוצות .
" אני…לא." עניתי כמעט בלחישה אך המורה שמעה והנהנה.
" יש אותך ביותר שקטה?" שאל אותי אחד הילדים בכיתה אך לא עניתי והנחתי את ראשי על הקיר.
" יש אותך ביותר מטומטם? או שנולדת כך?" שאלה מיד סופי, היא תמיד קמה להגנתי ואני מודה לה על כך.
" שקט שניכם" העירה המורה וסופי הביטה בי במבט ששואל אם אני בסדר והנהנתי בחיוב וחזרתי חזרה לתוך מחשבותיי שהתחילו לצוץ שוב בזמן שהשיעור המשיך.
אחרי שהיה צלצול שהודיע על סיום השיעור אני וסופי עשינו את דרכנו לכיוון הקפיטריה.
" נשבעת לך שרציתי להחטיף מכות לשי על מה שהוא העיר לך בשיעור" אמרה סופי כשנכסנו לקפיטריה ותפסנו לנו שולחן.
" עזבי סופי, אני רגילה לכך בכל מקרה את יודעת שהוא במילא לא מזיז לאף אחד אז אין אחד שבאמת מקשיב לו" אמרתי מנסה להרגיע אותה בזמן שהתיישבתי מסביב לשולחן וסופי מולי נאנחת בעצבנות.
" טכנית נכון, אבל אני פשוט שונאת לראות שככה מתנהגים אלייך, את ילדה מדהימה אבל הם מסרבים לראות את זה וזה מוציא אותם מגעילים מה שגורם לי לרצות לחתוך אותם, איבר איבר, לשים במזוודה ולשלוח את זה לקיבינימט" אמרה בטון עצבני יותר ואני רק צחקתי בשקט וטומנת את ראשי בתוך ידיי.
" אני מסוגלת לזה אל תזלזלי " אמרה ברצינות וגלגלתי עיניים.
" סליחה לא מזלזלת, עכשיו בואי נלך להזמין משהו אני רעבה" אמרתי ומיד היא קפצה לעמידה כאילו הודיעו לה שאייל גולן הגיע לבית ספר בשביל לקחת אותה אל החופה ולחיות איתו לנצח נצחים.
" לא לא את נשארת פה, היום אני אלך להזמין משהו, תסמכי עליי" אמרה ודחפה אותי חזרה לכיסא.
" לא רעיון טוב" אמרתי
" שקר"
" אמת"
" או חובה"
" מה?"
" אפריל תסמכי על חברתך הטובה שיודעת מה טוב בשבילך" אמרה ומבלי לתת לי להוסיף משהו היא כבר דילגה לעבר התור שנראה שלא עומד להסתיים לפחות עד סוף היום, אולי פחות.
בזמן שסופי חיכתה לאוכל אני חיפשתי עם עיניי את אחי התאום אריאל.
אני ואריאל תאומים, לשנינו יש שיער שחור אלא שלו השיער בסגנון מוהק גבוה לצד כמו של רוב הבנים המכונים 'ערסים', לי לעומת זאת השיער חלק שמגיע עד הישבן ויש לנו את אותו המבנה פנים שכמובן שונה ביחס שאני בת והוא בן.
צבע העור שלנו הוא בגוון מוקה והעיניים שלנו גדולות שמסביבם ריסים שחורים וארוכים.
אך יש דבר אחד ששונה ובעזרתו אפשר להבדיל, צבע העיניים.
לאריאל יש עיניים כחולות בהירות ולי העיניים אפורות בגוון חלש.
רוב האנשים לא יבינו איך זה שאין לי חברים חוץ מסופי, אבל אני יודעת וזה מה שצריך.
" חזרתי!" סופי הופיעה בפתאומיות מולי מה שלא נתן לי לראות אם אח שלי הגיע.
" באמת כול הכבוד, מה קרה שם?" שאלתי, לוקחת את המגש שבו היה מונח קופסא שקופה מפלסטיק ובתוכה הסלט שאני אוהבת.
" אמרתי לך שאני יודעת מה טוב בשבילך" הוסיפה כשראתה שהיא הצליחה לזכור מה שאני אוהבת לאכול.
" הפעם" אמרתי
" תמיד"
" לא."
"כן!, טוב מצטערת אבל השמועות לא נתנו לי ללכת" אמרה והרמתי גבה, לא מבינה על מה היא מדברת והיא פתחה את בקבוק הקולה שהיה על השולחן ולגמה ממנו.
" א' מסיבת פתיחת שנה וב'…משפחה חדשה עברה לגור בעיר, הם גרו בחוץ לארץ בערך שבע עשרה שנה עד עכשיו, והחליטו להגיע לישראל ונחשי מה, הם ילמדו פה! שמעתי שהם מלאים בכסף וכולם שם יפיפיים, תמיד העדפתי את הבנים מחו"ל " אמרה בהתרגשות ומחאה כפיים לעצמה כמו איזה מטומטמת מה שגרם לי להניד את ראשי ' לא שוב'.
" נו את לא מתרגשת?" שאלה וחיוך עלה על פניה אך מיד נהפך לפרצוף חמוץ שראתה שאני לא מגיבה ורק מביטה סביבי לראות אם יש איזשהו קיר בשביל לדפוק את הראש בו.
" אני לא מבינה למה את כול כך מתרגשת? וממתי את מקשיבה לשמועות הן לא תמיד נכונות" אמרתי והיא גלגלה עיניים ואמרה
" אני בטוחה שזה נכון, אחרת כול הבנות לא היו עכשיו צורחות כמו שהן עכשיו" אמרה וסימנה לי להביט אל עבר קבוצה גדולה של בנות מסביב ילדה אחת שמחזיקה בידה פלאפון.
" אז לכי תצטרפי אליהן אני בטוחה שתוכלי לחלוק איתן את רגשותייך" אמרתי בציניות.
" היי…" מיד הרמתי את ידי מול סופי בשביל שתהיה לרגע בשקט ועיני קלטו את אריאל יוצא במהירות מהקפיטריה, ממתי הוא הספיק לבוא לפה? וראיתי אותו אוחז בשקית לבנה, מה הוא מחביא שם ולמה הוא בורח כול כך מהר?
" אני כבר באה" אמרתי לסופי ומבלי שתוציא עוד מילה, עשיתי כבר את דרכי אחרי אריאל שעכשיו נכנס למבנה בית הספר ופנה אל שירותי הבנים, אני דואגת לו ובגלל זה החלטתי להיכנס אחריו.
הופתעתי לגלות שבשקית נמצאו כמה כדורים לבנים ושעוד שניה אחד מהם נכנס אל תוך פיו.
" אריאל!" אמרתי ומיהרתי אליו והוא הביט בי מבולבל וכועס, כן אני נכנסתי אל שירותי הבנים, מדינה חופשית והכול באשמתך.
" תעופי מפה" אמר בכעס ולא הוריד את עיניו ממני.
" לא עד שלא תגיד לי מה לעזאזל הכדורים האלה"
" אלו סמים אריאל? אתה לוקח סמים?" כמעט צעקתי את זה ושמעתי את הדלת נפתחת.
" אפשר להבין מה כול המהומה פה?" המנהלת נכנסה בהפתעה, לא ידעתי שהיא עושה בקירוי פתע בשירותים אך מה שבטוח זה לא היה הזמן.