הבן הראשון בו התאהבתי
פגשתי אותו פעם ראשונה בגיל 17, משהו כזה. לפני כן הייתי רק מסתכלת וקוראת הודעות שלו וחשבתי שהוא ממש חכם ומצא חן בעיניי העניין שלו בדברים שגם אהבתי אני. הוא היה כותב יפה, ממש יפה. כל פעם מחדש קינאתי שהכישרון אצלי לא מתבטא באופן פיוטי כל כך כמו שלו. אחר כך התברר לי שהוא מאוד התרגש מהדברים המעטים שפרסמתי שם.
נפגשנו בחול המועד סוכות, כשעוד הייתי דתיה. לפחות חלקית. הייתי באולפנה עדיין ולבשתי חצאיות (קצרות) ועוד לא הלכתי עם חולצות מעל המרפק אפילו. לא שהייתי צריכה.. בכל זאת, סוכות בירושלים די קר.
בכל מקרה, ארגנו קבוצה קטנה של חבר'ה בשנות העשרה ותחילת עשרים, דתיים, ופשוט נפגשנו. ומשהו בקול של בן עשה לי את זה בפעם הראשונה בחיים שלי. זה היה מרגש ונעים לשמוע אותו מדבר.
נדלקתי על הקול הנמוך והצרוד מעט, התלהבתי מהמראה שלו וגם הכרתי אותו קצת מההודעות בקבוצה. ידעתי שהוא אוהב דברים שאני אוהבת, שהוא חכם ורגיש. מה צריך יותר מזה?
הסתובבנו לנו בעיר, כל החבורה, אכלנו גלידה ודיברנו פנים מול פנים. הלכנו שנינו מאחורה קצת. זה המשיך בווטסאפ, קצת. בקבוצה פרסמתי יותר והוא היה כותב לי בפרטי.
היה יום שהוא גם עדכן אותי שיהיה ביום הולדת של חבר שגם אני מכירה, והתאכזב שלא אהיה שם. הצעתי שיצא משם בשלב כלשהו וניפגש שנינו, ועברתי שם איזה גבול. לא דיברנו הרבה אחר כך.
היה עוד מפגש קצרצר אליו הגעתי מאוחר והוא יצא מוקדם. הספקנו להגיד שלום זה לזו במעבר חצייה. בשביל השנייה הזו לבשתי החצאית שהכי אהבתי.
חזרנו להתכתב מאוחר יותר באופן קצת יותר אינטנסיבי. הוא הלך לשנה א בישיבת הסדר ואני התחלתי שירות לאומי בעיר רחוקה.
לבשתי מכנסיי ג'ינס בפעם ראשונה בחיים שלי, מחוץ לבית. הרגשתי חשופה אבל מבחינת שאר העולם הייתי בחורה רגילה לגמרי. זה היה צעד ראשון לקראת יציאה בשאלה, לא שיתפתי אותו.
דיברנו הרבה על השירות שלי ועל הלימוד שלו, ובפעם אחת, הוא שאל אם אני לא מרגישה שלימוד התורה חסר לי. (אדוני, למדתי לבגרויות בתנ"ך ומחשבת בסך הכל, לא מלמדים גמרא באולפנה) ואני, שרציתי למצוא חן בעיניי הבחור המתוק הזה, אמרתי שיש לנו שיעור שבועי עם הרכזת (אורייתא, קראו לזה. אבל הרכזת הפסיקה לבוא אחרי המפגש השני כי לא נתנו לה להשחיל מילה)
ושאני לומדת עם אבא שלי בשבתות (הוא היה מכריח אותי להקשיב לדברי תורה בדיוק ברגע שהייתי פותחת ספר) בקיצור, שקרים.
לא יכולתי להגיד את האמת לבחור הראשון שהתאהבתי בו, במיוחד אם הוא דוס כל כך שהיה הולך לישון מאוחר כי היה לו קשה להפסיק ללמוד בבית המדרש.
הוא היה הבן הראשון שממש ניסה להבין אותי, ראה בי דברים יפים כשאני הרגשתי לא משהו עם עצמי ואהבתי לדבר איתו.
יום אחד, הוא אמר פתאום שהבין שזה לא שייך שנמשיך לדבר ככה. אנחנו רק בני שמונה עשרה ורק לחתונה זה בסדר לדבר עם בנות, כך אמר לו רב, ואנחנו לא שם. הוא כתב שאני נמצאת עמוק יותר בזה מבחינה רגשית והוא רואה את זה כמשהו שיכול להיות פוטנציאלי בעתיד.
ואני החזרתי לו, במבוכתי, משהו בסגנון של "וואו לא הכול טוב ממש לא הייתי מושקעת בזה רגשית על מה את מדבר" ועברה שנה עד שהצלחתי להשתחרר ממנו לגמרי.
הוא לא יצר איתי קשר עד היום. לפעמים זה קצת עצוב לי ואני שואלת את עצמי, אחרי ארבעה אקסים כבר, אולי זה היה הוא? אם הייתי דתייה עדיין, הייתי נשואה לו היום?
תגובות (0)