היי.

היי.
את יודעת, פעם הייתי רץ לים.
כשכאב לי, כשהיה לי רע או סתם כשהייתי צריך את השקט שלי,
הייתי רץ לים.
היום הברך שלי דפוקה ואני כבר לא ממש יכול לרוץ לים.
זה קשה לרוץ עם ברך דפוקה.
היום, כשכואב לי, אני רץ אלייך.
כי היום את השקט שלי.
וזה מצחיק כי את אפילו לא יודעת.

היי.
זה בטח היה יכול להיות נחמד עבורך, לדעת שאת…
משחקת תפקיד די ראשי בעונה הזאת של חיי.
או שאולי זה היה מוזר…
אם היית יודעת.
כן.
את בטח היית חושבת שאני ממש מוזר.
ולא קשור לחיים.
בכלל כאילו.
כשאני חושב על זה,
אסור לך לדעת.

היי.
את יודעת, תמיד האמנתי שאם מישהו חושב עליך הרבה אז אתה יכול להרגיש את זה.
בבטן כזה.
אם כן, ואם אני מפריע
אז אני מצטער.
זאת מן תקופה כזאת,
אני באמת צריך את השקט הזה.
אותך.
להגנתי אני יכול להגיד שאם לא הייתי מכיר אותך,
והייתי מנסה לדמיין מישהי מושלמת,
כנראה שהייתי חושב עלייך בכל זאת.

היי.
זה לא מכתב אהבה.
זה משהו אחר, לא מוגדר כזה.
אני אסביר יותר כשאני בעצמי אבין.
בכל אופן, אני מבטיח שכשאטפל בברך שלי,
אני אחזור לרוץ.
ואעזוב אותך.
ואם תרצי, תוכלי להצטרף אליי.
ואז נרוץ ביחד.
כמו שני אוטיסטים.
הגזמתי.