"על מה שאת לוחמת.."

הכל קרה מהר מידי , מילדה מפונקת שיש לה הכל הפכתי לילדה אומללה שאין לה אמא ..
זה קרה לפני שנה בדיוק עליתי לכיתה ליב , השנה הכי מאושרת בחייו של כל תלמיד . שנה שאמורה להיות כייפית , שמחה , מצחיקה ובעיקר שטותית . ובמקום זה העברתי את השנה האחרונה שלי בהסתגרות רגשית , בכי ובעיקר הסתגרות .
אמא שלי הייתה הגיבורה שלי , היא נלחמה בלוקמיה כבר למעלה משנה ולמרות זאת היא הייתה עושה הכל בבית ולא מסכימה שאף אחד ייגע בכלום . כשהיא נפטרה זה היה בלילה האחרון של הקיץ , בדיוק יצאתי עם נועם , אחת החברות הטובות שלי , היינו באיזה מועדון בתל אביב שידיד שלי אביב ייחצן לו אז נכנסנו חינם ושתינו . אבא התקשר אליי כמה פעמיים ולא עניתי לו כי לא שמעתי את הטלפון .. אחרי זה נכנסתי לשירותים וראיתי שהוא התקשר אז שלחתי לו הודעה
אל : 'פאפי שלי'
– 'היי פאפי , אני במסיבה ולא שמעתי את הטלפון משהו דחוף ?'
אחרי דקה קיבלתי הודעה
הודעה חדשה מאת : 'פאפי שלי'
– 'אליני קטנה שלי אני חייב שתגיעי הביתה , ותשתדלי לעשות את זה הכי מהר שאפשר'
רציתי לענות לו אבל התכבה לי האייפון .
הלכתי מהר לנועם , הדמעות כבר עמדו לי בעיניים ידעתי למה הוא קורא לי הביתה .. אמרתי לה שתיתן לי את הטלפון שלה להתקשר למונית כדי שאלך הביתה ושאין צורך שהיא תבוא איתי כי שמתי לב שהיא תפסה לה איזה בבחור חמוד .
כשיצאתי לדבר בטלפון בדיוק בא להכנס למועדון אחד הידידים היותר טובים שלי , אושר . לאושר היו עיניים כחולות סוחפות שיער שטני בתספורת מארינס מעט זיפים והוא היה ממש שרירי , טוב לא סתם הוא לוחם במשמר הגבול בצבא . אני ואושר בקשר ממש טוב , מגיל קטן היינו ידידים כי ההורים שלנו חברים טובים ככה שיצא שכל הילדות היינו יחד , מעבר לעובדה שהוא גר 3 בתים לידי .
כשהוא ראה אוותי הוא סימן לחברים שלו להכנס ושהוא יבוא מאוחר יותר .
– 'אליני , מה קורה בובה שלי מה את עושה פה ?'
הוא חיבק אותי , אבל בשנייה שהנחתי את ראשי על חזהו , התפרצתי בבכי מר פשוט לא יכלתי להחזיק את עצמי יותר ..
הוא שאל מה קרה אבל לא הצלחתי לענות לו , אחרי כמה דקות ש בכי הצלחתי להוציא מהפה שלי רק שייקח אותי הביתה . בנסיעה הביתה הוא שתק ורק החזיק לי את היד בזמן שאני התכנסתי בטוח עצמי ובכיתי .
כשהגענו אליי הביתה הוא עצר את האוטו ושאל שוב מה קרה לי אז עניתי לו ,
'אמא שלי מתה אושר אוקיי ? אני יתומה מאמא' לא האמנתי שאני מוציאה את המילים האלה מהפה שלי ושוב התפרצתי בבכי .
אושר יצא מהאוטו ופתח את הדלת שלי רק שהפעם הא חיבק חזק ולא עזב אותי . קמתי מהמושב של המכונית הגדולה בקושי אך אושר הרים אותי עד פתח הביתה .
-'את רוצה שאני אשאר איתך כאן ?' הוא חיבק אותי
'לא זה בסדר אני צריכה קצת זמן לעצמי' לחשתי לו מרוב שלא נשאר לי כבר קול .
הוא נתן לי נשיקה על הלחי וחיבוק חם ואוהב , ואפילו הבטיח שיבוא לראות אותי כשהוא יחזור מהבסיס .

נכנסתי הביתה , ראיתי את אבא שלי יושב על הספה ביחד עם דודה מלי שהיא אחותה התאומה והיחידה של אמא שלי , וכמובן שסבא וסבתא שלי מצד אמא .
כשאבא ראה אותי הוא קם לעברי , רק כשהוא התקרב ראיתי את עיניו האדומות ניסיתי להשאר חזקה לידו אבל בשנייה שהוא חיבק אותי שנינו התחלנו לבכות .
דודוה מלי וסבא וסבתא ניסו להרגיע את המצב אך ללא הצלחה ,
'למה אין פה פרמדיקים ?' שאלתי את אבא בשקט
-'הם אמרו שייקח להם קצת זמן , אז בינתיים אנחנו מחכים' אבא אמר
'רגע זה אומר שאמא עוד פה ?' שאלתי בפליאה
-'כן היא בחדר שלנו' אבא לחש
עליתי למעלה , שמתי את האייפון במטען בחדר וישר רצתי לחדר ההורים שלי .
אמא שלי שכבה שם בפיג'מה הורודה החמודה שקנינו ביחד , גיחחתי לעצמי כי גם אני שמה אותה , העיניים שלה היו עצומות והיא הייתה חיוורת וקרה אך נראית שלווה כלכך .
התמוטטתי על הרצפה רק מלראות אותה ככה , חיבקתי אותה חיבוק אחרון ונשקתי ללחייה .
לאחר כמה דקות שמתי לב שיד ימין שלה קפוצה , כשפתחתי אותה בקושי הייתה שם השרשרת זהב שלה שסבא קנה לה כשאני נולדתי , שרשרת זהב כי תליון של ילדה מצופה ביהלומים . לקחתי את השרשרת ושמרתי אותה אצלי . בדיוק לאחר מכן , הפרמדיקים הגיעו לקחת אותה ואז התחילו הצעקות שלי בבית ,דברים כמו אל תגעו באמא שלי , תעזבו אותה בשקט וכדומה עד שהתעלפתי .
כשקמת בבוקר זה היה יום ראשון כשפתחתי את ידי הקפוצה ראיתי את השרשרת של אמא והבנתי שזה לא היה חלום , שאמא באמת מתה . לבשתי טייץ שחור וטישרט שחורה עם כפכפים . שתפתי את כל השחור שנמרח לי מתחת לעין אחרי הבכי של אתמול , מעט בושם כי בכל זאת בטוח יש אורחים בחוץ . אספתי את שיערי השחור הארוך לקוקו והעיניים הכחולות שלי היו אדומות מבכי .