המחולק- פרק ראשון.

" אתה יודע שאין טעם בזה, נכון?"
" למה?"
" כי אתה רואה שלא יצא מיזה כלום!"
" למה הכוונה, אלה?"
" אתה לא עונה, אתה לא מגיב, ואתה לא עושה את מה שמבקשים ממך!"
" בקשר למה?"
" בקשר שלני המקומות בהם אתה חיי!"
* * *
ישבתי בבית הקפה " הלב הרותח", הידית של הפתיחה של המעבר עדיין אחוזה בידי בחוזקה. אלה, מי שהי מאוד דומיננטית בשני חלקי חיי ה-" שגרתיים". היא כרגע ניסתה להעיף אותי מאחד החלקים בחיים שלי! חצופה! אבל עדיין, אני לא יכול שלא להבין אותה. אני לא עונה ולא יוצא בשני החלקים, היא חושבת שמה שאני עושה זה מסתלבט בבית ומעשן גרס. הגזימה זאת. אני לא עד כדאי כך בטלן! הרוח העיפה את שיערי לכל עבר. הידית נלחצה, לא על ידי. אלא על ידי….
" מה? עדיין לא הלכת?" שאלה אלה בקול מלגלג, היא יצאה מדלת הסתרים שהייתה מתחת לשולחן, היא נדפקה בו, וזעקת כאב קטנה נשמעה: " אווץ'…." צחקתי. " מה מצחיק אותך סתום?" היא שאלה. רגשות אשם משום מה החל לטפס בגרוני, הייתי צריך לפצות על כל מה שפספסנו, על כל מה שלא היה, גם שם וגם שם. בחיי האהבה, ובחיי החשאיות וה… מ…. נגדיר את זה כרגע כחצי פוליטיקה. קירבתי אותה אליי במין חיבוק כזה חד ידי.
" אתה לא תעיז!" לחשה
" העזתי" לחשתי לה חזרה.
היא חיבקה אותי. חיבוק חם כזה, כמו של דובי. שיערה ערמוני נח על חזי, היא הרימה את ראשה, עייני החומות ירוקות הבזיקו
" שקיעה…." מלמלה.
" נכון, נקודה אחת לך" עניתי.
אלה הזדעפה, אבל לאחר מכן חייכה.
" את מצפה למשהו, נכון?" שאלתי
היא היהנה לאות הסכמה. ציירתי לה לב על הגב. הרמתי את ראשה. לא ציפיתי לזה. היא הרימה אותו ונישקה אותי כאילו אין מחר. הייתי מופתע, אבל התמסרתי לעניין. הרגשתי את שיערה מתערבב עם שיערי, היא עמדה על קצות אצבעות רגליה, כי הייתי גביה ממנה בעשרים סנטים. התכופפתי במיוחד שתעמוד על רגליה, שתיהיה יציבה, גם ברגעים מפנקים שכאלו.
על רקע השקיעה, שני צעירים התנשקו. אבל שניהם ידעו, ש… ש…. אני לא יכולה להגיד את זה בקול.
כהתחלתי לחשוב על זה, התנתקתי מאלה. הסתכלתי עלייה במבט מפוחד, ורצתי מישם כל עוד נפשי בי.
" שכחת את התיק שלך!!!1" הידהד קולה מאחורי.