המנגינה הזאת…

היא משתדלת לנשום נשימות צרות בתוך הארון הקטן.
היא שומעת את דפיקות הלב שלה חזק יותר מהצעקות שבחוץ.
היא מזיעה, חם לה, היא מפחדת, אבל הקולות שבחוץ היו מפחידים הרבה יותר.
״נגמר לך הזמן.״ היא שמעה קול מאיים.
לא עברה שנייה וקול ירייה נשמע מחוץ לארון.
היא הייתה רק בת שתיים-עשרה אבל כבר יכלה לנחש מה קורה פה.
היא לא יכלה לצאת, היא לא ידעה אם הוא עדיין בחדר, היא פתחה פתח צר את הארון וראתה את פניו, ידו נכנסה לכיס מכנסו הצמוד והוציאה משם פלאפון כחול קטן מאוד. הפלאפון צלצל והמנגינה שיצאה משם, לעולם לא נשכחה ממוחה של אנני.
-הצעדים של האיש כבר לא נשמעו, הוא יצא מהחדר, שנייה לאחר מכן אנני איבדה את ההקרה ונפלה מהארון לרצפה, וזהו, מאז היא לא זוכרת כלום.
חוץ ממנה, אף אחד לא יודע מה קרה בחדר.
הפנים של האיש לא היו זכורים לה בבירור, אבל את המנגינה הזאת, היא לעולם לא תשכח.
-המנגינה הזאת…- הקדמה.-