הצגה בשם אהבה-פרק 9

בס"ד
-רועי-
חזרתי הביתה קצת שבור,הבטתי מבט לעבר המטבח שם ראיתי את אבא שלי עם אחותי ועם אחי,החלטתי פשוט ללכת לחדר לא היה לי כוח לחפירות של אבא שלי.
אני יודע שכל מה זהוא אומר זה לטובתי ,ואני כועס על עצמי שאני רק מקשה עליו,כי מאז שההורים שלי התגרשו הוא האחרי עלינו,כי הגברת לא מוכנה שנבוא אליה.
ומה במקום לעזור לו אני עושה?! אני בקושי נכנס לשיעורים,וכשאני נכנס אני מפריע ,מתחצף מקלל,כל דבר טוב שיש לי בחיי אני הורס.
הנה לדוגמא רומי,היא יכולה לשנות לי את החיים הבחורה הזאת,אבל אני ראש בקיר וטיפש,והחלטתי להיפרד ממנה,בשביל מה?! בשביל ללכת לא להרגיש מחויב?! אבל כבר עשיתי את זה "נפתרתי" ממנה ,ועכשיו אני מתחרט ,כי אני יודע שהיא לא תחזור אליי יותר,ובאמת מגיע לה מישהו שלא יתייחס אליה חרא ,מישהו שיתנהג אליה טוב,כי היא שווה זהב,היא שווה הכול.
'רועי,למה את לא בא לאכול?' פתח אבא את הדלת,'אל תשגע אותי,לך מפה' והנה אני חוזר על אותה טעות,הוא רק סגר את הדלת,כוח ההרגל .
-שיילי-
'מסיבה?,מחר?ברור שאני באה ,אני גם אומרת לרומי ולגאיה לבוא,טוב ביי חיימשלי',ניתקתי את השיחה עם עומר,הוא היה "הידיד הכי טוב שלי" בין היחידים שלא שפטו אותי,הוא היה חתיך הורס,הוא היה גובה ושרירי עם עיניים אפורות כחולות ושיער חום נוטה לשטני, אבל הוא לא יהיה עם כל אחד,הוא אחד ה"הנסיכים" הוא חמוד לכולן,והוא לא ינצל אף אחת בשביל כלום.
נכנסתי לקבוצת וואצאפ שלי עם רומי וגאיה ,"הרווקות הנואשות" ככה אנחנו קוראות לה,השם כבר מעיד על הכול.
"חמודונות,מחר מסיבה פצצה אצל שון מכלוף בבית אין תירוצים לאי הגעה,אתן מגיעות ויהי מה ולבוא יפות כי יהיו חתיכים הורסים",שלחתי וכבר התחלתי לחשוב מה אני ילבש מחר.
-רומי-
ישבתי בבית מבואסת,ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל רגע הדמעות שלי עלו בחזרה ולא משנה כמה ניגבתי וכמה ראיתי כלום לא עזר,עבדתי היום על אמא שאני חולה,אחרי כל כך הרבה גלידה החלטתי לצאת לריצה לנקות קצת את הרש,אחרי אתמול.
שמתי מכנס ריצה קצר,וחזיית ספורט,נעלי ספורט,אספתי את השיער שלי לקוקו,ויצאתי מהבית.
התחלתי לרוץ לכיוון הפארק הציבורי,כל הדרך חשבתי רק על "להוציא את רועי מהראש ,הוא שווה את זה" אבל בכל זאת בכל צעד בריצה ,אני נזכרת בזיכרון שלנו יחד,אני נזכרת בפעם ההיא שהלכנו ביחד ללונה פארק רק שנינו ופחדתי לעלות על כל המתקנים,אבל הוא הכריח אותי ועלה איתי על הכול וכל מתקן מפחיד שעלינו הוא החזיק לי את היד,ואמר לי כמה שאני אמיצה, ובצעד ריצה נוסף אני נזכרת בפעם שהכרנו,שיצאתי מהכיתה לקחת משהו מהלוקר וראיתי אותו בחוץ במחששה,הוא הסתכל עליי ,וחייך כשחזתי מהלוקר,הוא סימן לי להיכנס,ופשוט התחלנו לדבר עד סוף השיעור שבכלל לא זכרתי שאני אמורה להיכנס אליו,אני זוכרת שנתתי לו את המספר שלי וכל היום חיכתי שהוא ישלח הודעה,עד שב-22:00 הוא שלח 'אני מפריע?' וכתבתי לו 'ת'אמת התכוונתי ללכת לישון','לא תוכלי להישאר ערה עוד קצת?!בשבילי..' ,'בשבילך' והוא שלח לי סמיילי קורץ אני זוכרת איך דיברנו כל הלילה ולא היה משעמם לרגע.
אני זוכרת את הכול איתו כל רגע שלנו ביחד ,הזיכרונות פשוט מסרבים לצאת מהמוח,הגעתי לפארק,וישבתי על ספסל שם הנחתי את היידים שלי על הברכיים וראשי היה מכוון למטה,הרגשתי את הדמעות שעלו לי לעיניים,'את בסדר?' שמעתי לפתע קול של גבר מוכר ,הרמתי את הראש,וראיתי את עומר,הוא הידיד הכי טוב של שיילי.
'כן הכול בסדר' החזרתי וחשבתי לעצמי כמה ידוע ששיקרתי,'באמת ?! כי זה לא נראה ככה' אמר והתיישב על הספסל,' אתה בעצם רומז שאני מכוערת' אמרתי בגיחוך קל,'אף פעם' אמר וחייך.
חייכתי בחזרה…