הקדמה לסיפור "מתבגרים"

"מתבגרים" –
"לא!"
-"כן!"
"לא!"
-"כן!"
"לא!"
-"כן!"
"יואווו תפסיק להתווכח! אני אומרת שלא"
-"תגידי מה שאת רוצה אבל סופו של דבר זה כן נכון"
"שנשאל את אמא?"
-"כן" אמר ויצא מחדרי לכיוון הסלון בו ישבה אמא יחד עם אבא.
אני לא מאמינה לו, אין מצב שזה נכון! אמא לא תתחתן איתו.. אני לא צריכה עוד אחים או עוד אבא!
יצאתי אחרי ליאם מהחדר "אמאא!!"
-"מה אתה צועק יא דפוק" עברתי אותו במסדרון וניגשתי לאמא "אמא, אני וליאם רוצים להוריד ספק מסוים"
אמא הביטה בי כשמחזיקה בידה כוס קפה ושלט טלוויזיה בידה "כן?"
"נכון את מתחתנת עם בוב?" שאל ליאם בלי חוסר טקט!
-"מה? למה אתם חושבים ככה?" תמימה ממש..
"אמא ראינו את כריעת הברך של היצור הזה. כן או לא?" זירזתי אותה, זירזתי את התשובה שלה, אמא יודעת שאני וליאם לא מתלהבים מהרעיון הזה ליצור עוד משפחה.
"נו!" הפציר בה ליאם.
אמא הניחה את כוס הקפה על השולחן ונעמדה מולנו "כן" אישרה את המצב.
"כן הציע או כן הסכמת?" שוב שאל ליאם.
נראה שאמא לא ידעה איך להגיב "ילדים שלי, אנחנו צריכים להמשיך הלא-"
-"עוד הפעם את מנג'סת עם זה? אני רוצה תשובה אמא עכשיו! את הסכמת?!" ליאם ניראה עצבני מתמיד, אני מבינה אותו, אני מרגישה בדיוק ככה.
"כן ליאם הסכמתי ואתה לא תדבר אליי בשפה הזו.
תיראו, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, הגיע הזמן שלכ-"
-"שלנו? או שלך?" קטע את דבריה.
אמא הביטה בו בכעס. אחזתי בידו של ליאם ומשכתי אותו איתי לחדר, זה היה טיפה קשה אבל הוא בא איתי בסוף.
קוראים לי שרלוט, או שר מה שנוח לכם.
אני בת 16.
יש לי אח תאום בשם ליאם, יש לי אמא, יש לי אבא.. טוב אני לא בטוחה שלטווח הארוך.
לאבא שלי יש בעיות בלב והוא נמצא בטיפול מחוץ לארץ הוא שם כבר כמה שנים, כל היום בטיפול צמוד וניתוחים, וזה החלק שידוע לי.
"אני עובר לפנימייה"
-"ליאם תשלוט בעצמך!"