השקט שלפני הסערה 2 – פרק 25

למחרת בבוקר הלכתי אל סת'. במשך הלילה צדתי כדי להיות רגועה לקראת הבוקר. פחדתי. פחדתי ממה שיקרה. למען האמת, בכלל לא רציתי שיקרה משהו. אבל גם לא רציתי שסת' יכעס. בכל מקרה הוא אמר שהוא לא יעשה שום דבר שאני לא ארצה.
לבשתי חולצה לבנה עם שרוולים, חצאית שחורה שהגיעה קצת מעל לברכיים ומעל לכל מעיל שחור ארוך שרק החצאית קצת בצבצה ממנו והשתלבה עם צבעו השחור. יאמר לטובתי שראיתי מדהים למרות שרציתי להתלבש כמו נזירה.
בתוך כמה דקות הגעתי אל סת'. יכולתי לדעת שאין אף אחד בבית לפי פעימות להב המהירות שאפיינו את סת'. רק פעימות לבו נשמעו וחוץ מזה, הרכב המשפחתי לא היה בחניה.
בתוך כמה שניות סת' פתח לי את הדלת. ריחו הכה בי בחזקה. לילי אחד בלעדיו ואני כבר מתה מגעגועים.
"היי." אמר נרגש. הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים וחולצה מכופתרת בצבע כחול כהה שהדגישה את עורו השחום.
"היי." אמרתי בקול רועד. סת' הסתכל עלי לכמה שניות ואז, בלי מילים, חיבק אותי בחזרה, מאמץ אותי אליו בגעגוע. כמה הייתי צריכה את החיבוק הזה, שירגיע את כל החששות והפחדים.
"עכשיו את בסדר?" שאל כשנפרד ממני. הנהנתי והלכנו אל החדר שלו. התיישבנו על המיטה, אחד ליד השני, מפחדים לעשות את הצעד הראשון.
באיטיות סת' לקח את ידי והתחיל לשרטט בה את צורותיו.
"למה אתה תמיד עושה את זה?" שאלתי בשקט.
"עושה מה?" המשיך להתרכז בכף ידי.
"מלטף לי את היד ומשרטט צורות."
"זה מרגיע אותי."
"אני אוהבת את זה."
"אני אוהב לעשות את זה." זו הייתה, ללא ספק, השיחה הכי מוזרה שאי פעם ניהלנו.
"צודקת." אמר וצחק בקול רם, חזק יותר משהיה צריך.
"למה?" שאלתי לפתע, מתעלמת מצחוקו המתגלגל.
"למה מה?" התבלבל.
"למה אנחנו כל כך נבוכים?"
"כי זה דבר חשוב. דבר גדול."
"אבל… היינו אלפי פעמים במצב הזה. ככה, יושבים על המיטה ומדברים. למה הפעם זה יותר… מביך?"
"כי אנחנו לא רק נדבר." ציין בשובבות.
"אני מאוד מקווה שככה זה יסתיים." מלמלתי אך סת' שמע אותי.
"אני יודע שאת לא רוצה לעשות את זה, אבל אני מבטיח לך שזה יהיה כיף. זו… זו תהיה רמה חדשה של אינטימיות."
"אינטימיות שאני בכלל לא רוצה."
"במערכת יחסים צריך לדעת לוותר."
"אז תוותר!" זעקתי ועברתי למצב ישיבה. ידו של סת' עזבה את ידי ודקירת החמצה עברה בי.
"אני עשיתי המון וויתורים בשבילך." אמר בקול שקט ומסוכן. ידעתי שיש חשש גדול שהוא יתרגז ויתעצבן עלי. גם ידעתי שיש חשש יותר גדול שאני אסע מחר וכל כך נכעס אחד על השני עד שבכלל לא נדבר וכך זה ייגמר.
"תפסיקי לחשוב ככה. את לא זוכרת מה אמרת לי על החוף? אנחנו נועדנו אחד לשני. אנחנו תמיד נהיה ביחד, לא משנה מה." הוא גם התיישב ולקח את ידי בחזרה לחיקו. ברכות סוחפת הוא נישק אותי וגרם לי לצמרמורת שכאלה עוד לא הרגשתי. לאט לאט הנשיקה העמיקה. סת' רק רצה ממני עוד ועוד ואני המשכתי לתת. לא רציתי לעצור את מה שקרה בינינו, את התשוקה הלא מוכרת שנוצרה בינינו. כל עוד זו רק נשיקה, אני בסדר.
לפתע הוא עצר. במהירות שיא הוריד את חולצתו, בדרך קורע כמה כפתורים כחולים. צחקקתי וחיפשתי את שפתיו המתוקות. הוא היה חם. לא סתם חם, אלא לוהט. אף פעם חומו הגיע לכזו להיטות. זה היה מפחיד, אבל גם… באיזשהו מקום זה היה כיף. זה היה כיף כי אני זו שגרמה לו להיות כזה חם.
הצמדתי את גופו הרותח לגופי הקר, רק רוצה לקרר אותו מעט אך גורמת לו לרתוח כמה שיותר.
לפתע, בעדינות מהוססת, אצבעותיו החזיקו בקצה חולצתי, מושכות אותה מעט למעלה. במהירות של מאית השנייה נפרדתי מנשיקתו וגופו והתרחקתי ממנו עד לקצה המיטה, כשהוא בקצה השני מבולבל ביותר.
"מה קרה?" שאל מתנשף.
"אני… אני לא יכולה." אמרתי מבוישת.
"את לא יכולה או לא רוצה?" שאל בחשדנות, עורו עוד רותח מהנשיקה שחלקנו רגע לפני באהבה אינסופית.
"אני… אני צריכה ללכת." אמרתי וקמתי מהמיטה. אספתי את נעלי העק הלבנות שלי מבלי להסתכל על עיניו הפגועות. יצאתי מהחדר שבו חלקתי איתו כל כך הרבה לילות. אספתי את מעילי ויצאתי החוצה, הרחק ממנו ומהרצונות שלו לאהוב אותי עד הסוף.
הפעם לא רצתי ממנו, כמו כל הפעמים שבהן נפגעתי ויצאתי החוצה. הלכתי באיטיות אל היער, משחזרת בראשי את הנשיקה המחשמלת שחלקנו. ידעתי שסת' פגוע עד עמקי נשמתו, עדיין מופתע מהמהירות שבה התרחקתי ממנו.
ידעתי שאני לא אמורה להרגיש פגועה אבל אותו רגש הרסני דקר בי היטב בפנים. לא ידעתי למה אני פגועה אבל הרגשתי כאילו סת' חצה קו. ומה שהיה גרוע מחציית הקו הייתה העובדה שאני נתתי לו לחצות את הקו הזה. נתתי לא לפלוש לפרטיות שלי. פשוט… נתתי.
לפתע שמעתי טפיחות מהירות על הקרקע. זה היה סת'. זיהיתי את קול צעדיו וידעתי שהוא כרגע זאב, ושהוא מחפש אותי לפי ניסיונותיו למצוא את ריחי. במהירות ששייכת רק לערפדים, רצתי אל אחד העצים וטיפסתי מעלה מעלה, אל הצמרת הסבוכה. קיוויתי שסת' לא יראה אותי, רק שלא יראה אותי. ממש אין לי את הכוחות הדרושים כדי להתמודד איתו.
בתוך כמה דקות הוא הגיע אל קירבת העץ שעליו ישבתי. ידעתי שהוא לא רואה אותי. הרי הייתי למעלה, בצמרת, והוא חיפש למטה, באדמה. רק על דבר אחד לא חשבתי. סת' מסוגל לקרוא את מחשבותיי ורק את המחשבות שלי.
בתוך שניות סת' חזר לחזותו האנושית. עדיין לא עליתי על זה שהוא יכול לשמוע אותי חושבת. התרכזתי במחשבה ובתקווה שהוא לא יראה אותי. רק שלא יראה.
לפתע הוא הרים את ראשו. עיניו החומות קלטו בתוך שניות את עיני הזהובות. הוא אמר בשקט, הבעת פניו אטומה: "הנה את. חיפשתי אותך."
הסתכלתי עליו פגועה, דקירות קטנות של כאב בתוכי. הוא עלה למעלה במהירות, מטפס אל הענף שעליו ישבתי כמו חתול. בעדינות הוא התיישב לידי, מצליח איכשהו לגרום לזה להיראות כאילו הוא היה שם תמיד. הענף לא זע ונע כאשר התיישב עליו, כאילו שום דבר לא השתנה.
"אני מצטער. נסחפתי." אמר וקלח את ידי. במהירות לקחתי אותה חזרה אלי. זה היה כמו אז, בקרחת היער. כאילו עורו שורף אותי מבפנים ומבחוץ.
"אני… אני שורף אותך?" שאל, לא מאמין שדווקא הוא זה שגורם לי כאב.
"כן. אני לא מסוגלת שתיגע בי. זה כואב."
"אבל… זה אני."
"אני יודעת." אמרתי ושילבתי את ידי בידו בעדינות, יודעת שכשאני זו שנוגעת שום דבר לא כואב.
"אנחנו הזוג הכי מוזר בעולם." מלמל וחייך מעט.
"אני יודעת. אבל אתה יודע מה? בגלל זה אני כל כך אוהבת אותך. אותנו."
"מה זאת אומרת?" הוא ניסה ללטף את שערי אך זזתי אחורה. חומו היה כמו אש וידעתי שזה יכאב לי, מאוד.
"זאת שאנחנו מיוחדים. יוצאי דופן." אמרתי פנים חתומות. הרגע המיוחד שכמעט חלקנו חלף.
"אני שונא שאנחנו ככה, מרוחקים. אני מרגיש… לא שלם." אמר מעוצבן. לא עניתי. גם הוא שתק. הקשבתי לפעימות לבו הקצובות. רק רציתי להתרחק. להיות לבד. לשבת בפינה, לאסוף את ברכיי אלי ולטמון בהן את ראשי, לשים מוזיקה עצובה ולחשוב על הבדידות שלי. זה כל מה שרציתי. להתרחק. אבל לא יכולתי. הקשר שלנו השאיר אותי פה, לצדו. לצד עיניו הנוגות, השקטות, שהסתכלו עלי בתשוקה שגובלת בהערצה. גם אני הסתכלתי עליו ככה, אבל לא עכשיו. לא היום.
מבלי ששמתי לב, מבטו התרחק ממני ונתקע באדמה. לפתע הוא קרא: "אני לא מבין אותך. את סתם משחקת בי!"
"אני לא! אני יודעת שאני… שאני לפעמים… סת', אני רק צריכה את החופש שלי." ניסיתי להסביר לו את האישיות המסובכת שלי.
"את אוהבת אותי?"
"ברור שכן."
"אז למה את… ככה?"
"כי אני מסובכת. אני… אני הנשמה התאומה הלא נכונה שלך." צחקקתי בכאב.
"כנראה." מלמל וקפץ למטה בקלילות. קפצתי אחריו, ממהרת להשיגו. הוא התחיל ללכת אל מחוץ ליער, לעבר ביתו, אך עצרתי אותו בידי.
"מה עכשיו?" שאל בעייפות.
"אני מצטערת. תן לי לפצות אותך." אמרתי בחיוך קטן והוא הסתכל עלי מבולבל. בפעם הראשונה, שלחתי אליו בראשי את ההחלטה שבתוך שניות בטוחות נגמלה בי. הוא הסתכל עלי נדהם ושאל: " את בטוחה?"
"מעולם לא הייתי בטוחה יותר." אמרתי וכרכתי את ידי סביב צווארו. הוא חייך אלי ונישק אותי ברכות. וכך התחיל הלילה הטוב ביותר של חיי.