המחלץ…המשך לקראת פרק 1

אני מציצה בשעון ורואה שהשעה מעט אחרי 21:00 בערב, אני כבר צריכה לצאת, אני אוספת את חפציי, לוקחת את התיק ויוצאת מהמשרד, אני נכנסת לרכב ומתחילה לנסוע, תוך כדי נסיעה אני מתחילה לחשוב על הפגישה עם דין, "אל תחשבי יותר מדי" אני אומרת לעצמי, "פשוט תזרמי, תנסי לראות מה הוא צריך, תנסי להניח למחשבות, לרגשות"
אבל התחושה המוכרת לא עוזבת אותי, אותה תחושה, אותם הזיכרונות.
אני מתקרבת לחניה של הבניין ורואה אותו עומד ליד האופנוע השחור שלו, הוא לובש את המעיל השחור המוכר, סריג אפור, מכנסי ג'ינס רפויים, והלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה, מרגישה את דפיקות הלב המואצות, וכשאני מחנה את הרכב הוא מסתובב אליי ומחייך, יש לו חיוך חם, ממיס, כשהוא מחייך העיניים שלו טיפה בורקות, אני מחייכת אליו בחזרה ומחנה את הרכב, אני יוצאת ממנו והוא מתקרב אליי, פורש את זרועותיו סביבי ומחבק אותי, אני נשארת עומדת במקום, אבל כשהוא נצמד אליי אני מריחה טיפה את הריח שלו, הריח של דין, אני מחבקת אותו חיבוק רופף, "את עדיין לא מוכנה" אני אומרת לעצמי, "עדיין לא מוכנה".
"בואי, תטיילי איתי קצת בפארק הוא אומר", אני מושכת בכתפיי ומנידה את ראשי לצד בתנועה של, "לא אכפת לי, אין לי בעיה לטייל איתך", הפוני נופל לי על העין ומסתיר אותה במעט, דין שולח את ידו ומסית לי את השיער, אני לרגע מפסיקה לנשום ומקווה שאני לא מסגירה את מה שמתחולל בתוכי, דין מתבונן בי ואני מרגישה את העיניים שלו מנסות לקרוא אותי, מנסות לנחש מה אני מרגישה באמת.
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הפארק, אחד ליד השנייה, "אז אייך בלימודים" הוא שואל, "כרגע אנחנו בתקופה של עבודות להגשה, תשאל אותי עוד מעט כשיתחיל הלחץ", אני עונה לו חצי בצחוק חצי ברצינות, "אבל את לא נלחצת בקלות" הוא אומר לי, "כשצריכים לזכור משנות של פילוסופים קדומים, כול אחד היה נלחץ במקומי" אני עונה לו בחיוך, "אני בטוח שתצליחי" הוא ממלמל, ואנחנו ממשיכים ללכת אחד ליד השנייה למשך כמה דקות של שתיקה רועשת, "על מה הוא חושב" אני תוהה לעצמי, והוא פתאום נעצר, עומד במקום, ומסתכל עליי, "אני כול כך מתגעגע אלייך" הוא אומר, ואני מרגישה את המחנק בגרון, רוצה לומר לו שגם אני מתגעגעת, אבל במקום זאת אני צורחת בלב, "אתה עזבת, אתה פשוט קמת והלכת והשארת אותי שבורה ומרוסקת", דין מסתכל עליי במבט עמוק וממתין לתגובה אבל אני לא יכולה להגיב, לא עכשיו, לא כאן, ולמה פתאום הוא חושב עליי, אני מסתובבת על עקביי ומתקדמת במהירות לבית, דין מתקדם ומדביק את קצב הצעדים שלי עד שהוא עומד לפניי ומנסה לחסום אותי מלהמשיך, הוא מושיט את הידיים שלו בניסיון לעצור אותי ואני הודפת אותו, "לא" אני אומרת, "אני לא יכולה להתמודד איתך עכשיו", "לא עכשיו" אני לוחשת, והוא מתקרב אליי בעדינות, עומד מולי ואני מרגישה את העיניים שלו בוחנות אותי, אני עדיין לא מוכנה לפגוש את העיניים שלו, אני יודעת שאם זה יקרה אני פשוט לא אוכל לעמוד בפניו, הוא מושיט את היד ומרים לי את הסנטר, העיניים שלי מרצדות לכול הכיוונים, "רק לא להסתכל לו בעיניים" אני חושבת לעצמי, והוא בתגובה מתקרב אליי יותר, אני מרגישה את הנשימה החמה שלו, והוא מתקרב, ואני מרגישה את השפתיים שלו מרפרפות על השפתיים שלי, נוגעות, לא נוגעות, מרגישה את הנשימה שלו על שפתיי, אני נאנקת בתוכי, וכמעט נדמה שהוא מרגיש ולבסוף הוא מנשק אותי נשיקה רכה על השפתיים, אני מרגישה את הזיפים, טועמת את הטעם הגברי שלו, מריחה את הריח המחוספס, ועוצמת את העיניים, רוצה להתמכר לתחושה, והוא בתגובה מצמיד אותי יותר אליו, וממשיך לנשק אותי, אני מרגישה את הלשון שלו מגששת, מהססת, בוחנת האם להמשיך, אני פושקת מעט את השפתיים שלי ונותנת ללשון שלו להיכנס ולחקור, ולמשך שניה ארוכה אני מרשה לעצמי לטבוע בתוכו, הוא יותר מצמיד אותי אליו, "לא" אני אומרת, וקוטעת את הנשיקה בחדות, אני מסתכלת עליו והוא נראה כאוב, פגוע, "אני לא יכולה להיות איתך" אני אומרת לו, "את לא מרגישה שאני רוצה אותך" הוא שואל, "את לא מרגישה שאני מנסה לגשש את דרכי בחזרה אלייך", המשפט הזה שבר אותי, אני מתקדמת יותר ויותר מהר לביתי ומתחילה כמעט לרוץ, חוששת למעוד בדרך וחוששת להסתכל לאחור, אני מגיעה לבניין ולוחצת מהר על הכפתור להזמין את המעלית, לשמחתי היא מגיעה במהרה, אני נכנסת ונשענת על המראה, מסדירה את הנשימה ונאנחת בהקלה לגלות שהוא לא רץ אחריי, אני יוצאת מהמעלית ונוברת בתיק בתסכול אחר המפתחות לדלת, בידיים רועדות אני מכניסה את המפתח למנעול, נכנסת ונועלת אחריי, אני מוזגת כוס מים ושותה לאט, והמחשבות לא מפסיקות להסתובב בראשי, אני מניחה את הכוס על השיש ונוגעת בשפתיים שלי בניסיון להיזכר בנשיקה המתוקה, הרכה, והמחוספסת, "לא" אני אומרת לעצמי, "הוא פשוט הלך" "הוא לא יכול בקלילות לדלג אל תוך חיי", הוא יהיה חייב להרוויח אותי.

זמזום של הנייד מקפיץ אותי, זאת אמא, שואלת מה שלומי, כול כך נעים לשמוע את הקול שלה, דואגת, משגיחה, אני משוחחת איתה בקלילות ומנסה לשכוח את השעה האחרונה, "אז תשמרי על קשר ילדה שלי" היא אומרת, ואנחנו מנתקות את השיחה.

זמזום של הודעה, זאת שרון, "השטח פנוי" היא שואלת, ואני מחייכת ומחזירה לה הודעה, "כן, הזאב יצא מהלול" אני מחזירה לה, עם פרצוף מחייך, "אז אני בדרך אלייך, חייבות להתחיל את העבודה הנוספת ואני טובעת בחומר" היא כותבת לי, "בואי, ותביאי איתך שתייה" אני כותבת לה, "אולי יתמזל מזלנו ונסיים את העבודה מוקדם ככה שנוכל להשתכר", "ממש.." היא כותבת לי, ואני מחייכת.
אני מסדרת את השולחן בסלון ומביאה את הלפטופ כדי שנוכל ללמוד ברווחה על הספות.
אחרי חצי שעה דפיקה בדלת, זאת שרון עם מגש פיצה ובקבוק טקילה, "אני אופטימית" היא אומרת, "נסיים מהר כדי שנוכל ליהנות סוף סוף מהטקילה הזאת שקנינו במקסיקו", אוי מקסיקו אני נאנחת וחושבת לעצמי, הייתי נהנית ממנה יותר אם היא לא הייתה מהווה בשבילי מקום מפלט, בריחה.
אנחנו מתמקמות בסלון בנינוחות ומתחילות ללמוד במרץ, תוך כדי אנחנו אוכלות את הפיצה, ולבסוף אחרי קצת יותר משעתיים אנחנו מרימות את הראש ומחליטות בהנהון סודי שזהו, סיימנו את הלימודים להיום.

שרון הולכת למטבח ומחפשת את כוסות הטקילה הצבעוניות שקניתי במקסיקו, מניחה אותן על השולחן ומחליטה "או שאת מספר לי מה קרה עם דין, או שאת שותה שוט, תחליטי" היא אומרת בנחרצות, ואני ממושמעת מחליטה לשחק את המשחק, אבל לא יכולה לגלות את כול מה שקרה, זה עדיין טרי, עדיין כואב.
אחרי ששתינו כמה כוסיות, אנחנו מעפעפות לעבר מסך הטלוויזיה, השידורים נקטעים בשל מבזק חדשות מהיר, קבוצה של 6 מטיילים אשר נתקעה בארגנטינה, עדיין אין להם את כול המידע אבל ככול הנראה מבצע החילוץ יהיה מסובך וקשה עקב התנאים הבלתי אפשריים ששוררים בשטח, אני מיד נעמדת ומתקרבת למסך בכדי לראות טוב יותר מעבר לענן האלכוהול שאופף אותי, שרון מסתכלת עליי ושואלת בלי קול "את חושבת שישלחו את דין לשם", אני מהנהנת בשקט, ומחפשת את הנייד שלי, אני מתקשרת אליו והוא מיד עונה, "אלכס" הוא אומר, אני משחררת אנחת רווחה והקלה, "ראיתי בחדשות על קבוצת המטיילים ומיד חשבתי עליך", "טוב לדעת שאת בכול זאת חושבת עליי" הוא עונה, "אבל לא, הם לא שוכרים את השירותים שלנו והחליטו לקחת מחלצים מקומיים" הוא אומר, ומשם אני לא יודעת אייך להמשיך את השיחה, הרי התקשרתי אליו בחשש ובבהלה, ועכשיו אני מגלה שהוא כאן, "אלכס, את עדיין איתי" הוא שואל, ואני מסמיקה, שרון הפנתה את המבט שלה אליי ואני מרגישה שהיא בוחנת את התגובות שלי כלפי דין, אני מפנה לה את הגב ואומרת לו "רק ראיתי את הכתבה פתאום וחשבתי להתקשר לראות שהכול בסדר", "יש עוד משהו שרצית להגיד לי? הוא שואל, "לא, זה הכול", אז שיהיה לך המשך ערב נעים" אני אומרת ומהר מנתקת לפני שאתחרט.
שרון נותנת לי מבט של, "אני בהחלט מבינה אותך" ואנחנו ממשיכות לצפות בטלוויזיה, מבזק החדשות כבר הסתיים, ואני מחזיקה את הנייד עדיין ביד שלי, למקרה שאולי הוא הרגיש שיש עוד דברים שאני רוצה לומר לו, אבל הנייד שקט.