חולמנית

חולמנית כזאת היא מהלכת. האוזניות הקטנות הכחולות כבר די מרופטות כמעט כמו הנפש שלה שמהלכת תמיד לידה , מעיקה, מהסוג המלוכלך שרוצים להיפטר ממנו.
היא חוצה את הכביש ולרגע נדמה לה שהחצאית השחורה מתנופפת קצת יותר מדי אז היא משפילה מבט ונכנסת עמוק אל תוך הניגון שמונח לה שם בין האוזניים. הקו שהיא ממהרת אליו בדיוק עובר מהתחנה והיא די רגילה זה , לתחושת הפספוס, ההרגשה שכמעט התכוננה נכון כדי לתפוס את הקו הנכון וזה כמעט היה יכול להיות בדיוק בזמן.
אבל היא לא טיפוס של זמן וגם לא של מרחב, היא טיפוס של כמעט ובערך. כך קרה שגם את אהבת חייה החמיצה במקרה , לפחות כך האמינה. דרך העיניים הגדולות שלה היא ראתה הרבה . הרבה יותר ממה שהייתה רוצה. לפעמים , הייתה חושבת שאם העיניים שלה היו מלוכסנות או לפחות קטנות יותר היא הייתה מצליחה לשמר בראש רק חלק מהצרות בעולם אבל כרוחב הרשתית כך רחבה הייתה היריעה לכל ההשפעות החיצוניות.
לבסוף הוא הגיע, האוטובוס, סואן , הרבה אנשים יושבים שם , ממוסגרים במסגרות שונות כמו שרק היא ידעה לצייר להם. היא התיישבה בכיסא הראשון שפגשה והחזירה את המנגינה חזרה אל תוך הנפש. כמה לבד הרגישה בעולם האפרורי שראתה ובמין תחושת כעס הפנתה מבט אל החלון ונזהרה שלא להביט מסביב יותר מדי כדי לא להתערבב עם כל האנשים. פחדה לאבד את עצמה. אבל את עצמה היא איבדה כבר די מזמן ברגע שהתאהבה בו ושכחה שהאהבה זה הדבר היחידי שהיא מתמכרת אליו.
בהתחלה זה היה נעים לה, להגיע כל בוקר למשרד ולראות אותו , להיפגש אתו בחשאי ולחלום עליו בלילות. להתנחם שיש אדם שרואה אותה באמת ושהיא מצליחה דרכו לבנות עולם מבלי להרוס את העולם שקיים בתוכה. כי הוא הבין אותה ואהב אותה.
אבל לאט לאט היא קרסה כמו במערבולת חזרה אל תוך הרגשות ההרסניים שלה. ככל שהמציאות הטיחה בה את העובדה שהוא לא יכול להיות שלה היא נפלה יותר נמוך והמוזיקה והחולמניות נזרקו הצידה אל תוך השנאה העצמית על מה שלעולם לא יוכל להיות שלה.
בבוקר ההוא כשהשמש צבעה את השמיים בצבע זרחני היא הניחה שהיום יעבור איכשהו כשהיא שכובה על המיטה עם הסדינים הדהויים והשקט החזק שרקד ריקוד של אבלות בתוכה. היא בתקופת אבל אבל אף אחד לא מת , זה רק הרגיש כמו חלק ממנה שנלקח רחוק. מן תחושת חיפוש שאורכת חיים שלמים, חיפוש עבור דבר ששווה לחיות בשבילו ולבסוף עד שנמצא לוותר עליו. מין נואשות, רצון למצוא עוגן במישהו, במשהו והידיעה המרה והבהירה שרק בעצמה תוכל להיאחז.
אבל כשהיא בין הסדינים, ריקה , אבודה , לא מצאה את הכוחות להישען אפילו לא על כוח עליון שכל-כך ניסתה להיאחז בו. "זו תקופה, זו רק תקופה" מלמלה את המילים שהיה אומר לה עוד בזמנים שהיה בא לבקר ורואה אותה עצובה כל-כך. משפטים של עידוד, שהיה אומר רק כדי שתאמין. אבל היא לא האמינה שהוא ככה בחר לחיות את חיו ולהמשיך כאילו לא פגש בה מעולם.
אז היא החליטה ללכת למקום אחר. בהתחלה המחשבות על המעשה היו חזקות והיא לא התנגדה אליהם. אפילו הייתה מציירת תמונה של איך זה יקרה ומה בדיוק תעשה ומי יבכה ומי לעולם לא יוכל להמשיך הלאה אבל לאט לאט זנחה את התמונות כי לא יכלה לפגוע במי שבכל זאת אהב אותה.
"סיפור חיי לא יכול להיכתב בכמה משפטים", אמרה לו פעם , רק כשהכירו, כשקרא את המילים שלה והתרגש. היא זכרה את העיניים שלו בצבע לא מוגדר מביט בה כשהיא ישבה על המדרגות בחצר והוא הקשיב לקול שלה ולמה שרצתה לומר דרך המילים. תמיד האמין בה, תמיד העריץ אותה ורק באהבה שלהם לא האמין מספיק או שלא היה אמיץ כדי לעזוב את מה שקיים ולהיות רק שלה.
חולמנית כזאת היא מהלכת, בתוכה נמצא סיפור חיים. סיפור שלא יכלה לספר במלואו לאף אדם. לפעמים הרגישה כל-כך מיוחדת , לפעמים הרגישה כל-כך קטנה. לפעמים רצתה להעלם בין כולם ולפעמים הייתה רוצה להיות רק היא. בולטת. עם משהו שנשאר.
השמלה הכחולה שלה מתנופפת. והיא הולכת. בין המילים שהיא כותבת מסתתרת אהבה. אותה אהבה שנתנה במלואה רק לו. היא החליטה לתת אותה הפעם לה. לילדה הזאת בתוכה שאף פעם לא באמת אהבו אותה. זאת שהרגישה לרוב לבד , זאת שרצתה שמישהו יחבק אותה למרות שלפעמים הייתה שונאת את עצמה כל-כך.
בתוך מחשב שחור. בתוך הקובץ שלה הסתתרו מילים. כל המילים שכתבה התחברו כולם לאותה הבדידות. לאותו החיפוש. לאותו הרצון לעשות משהו משמעותי שעבורו שווה לחיות חיים שלמים.