חיים פעם אחת 2- פרק 14+ 15

נקודת מבט ניקי:
אין כלום!! אני שבוע פה ואין כלום!!
בשבוע הזה לא קרה הרבה… זגורי מנסה להתקרב אליי אבל אני חוסמת אותו אני סוגרת לו את הדלת בפנים. הוא הרחיק אותי מהמשפחה שלי.
אמא שלי לא יוצאת מהחדר שלה לפי מה שרוזי אמרה. היא בטוחה שאני הבת שלו. אבא שלי התמוטט, עבר התקף לב אבל יצא מזה בחיים למזלי.. לא הייתי סולחת לעצמי שיקרה לו משהו באשמתי. דור, נתנאל, תהל וכל אלה… לא מדברים איתי.
יצאתי מהחדר שלי, זגורי לא בבית שוב.. יותר טוב עם אתם שואלים אותי.
הבית הזה כמו טירה, טירה שחורה, אפלה, יש מיליון חדרים כולם נקיים מסודרים אבל אין כאן הרבה. רון הוא כמו הבן של זגורי.. שנאה שלי הילד הזה. לא באלי בעין מהשניה הראשונה.
אופיר? חדר לידי. חיים שלי!! לא זזה מהבית של זגורי עד שהוא נתן לה להיכנס. חחחח ואיזה צעקות היא צעקה על השומרים כדי להיכנס.
אלירן? הקים עם אופיר הפגנה כדי לראות אותי.
אדיר חזר לעבוד אצל זגורי כדי להעביר לאבא מידע עליי ולי מידע עליו.
אביאל ואני? הכל מושלם בלי העין הרע! יקיר חזר להורים שלו אחרי אותו יום. אביאל זרק אותו מהבית דקה אחרי שזגורי בא לקחת אותי.
התגעגעתי לכולם. בעיקר לאח שלי. לאח הדביל והמפגר שלי. שלא מדבר איתי. אני שונאת כמה שאני אוהבת אותו.
הכי עצוב? אני מצטערת שכל זה קרה בכלל.
נכנסתי לחדר העבודה של זגורי, אלירן לימד אותי לפרוץ מנעול, זגורי תמיד נועל כי הוא יודע שאני מחפשת משהו.
ואם אין לך מה להסתיר אתה לא תנעל נכון?!
אחרי כמה שניות הצלחתי לפתוח, אופיר נשארה בחוץ וחייכה אליי חיוך לחוץ. היא שומרת עליי ואני… טוב אני יעשה הכל למענה.
חדר גדול אבל של אבא יותר. כן אבא! ברוך זה אבא שלי! אני מרגישה את זה.
הספות היו מעור שחור, השולחן היה נמוך אבל לא מאוד. הוא היה בינוני. היו ציורים על הקירות של קרבות. החדר עצמו היה צבוע בצבע לבן עם גוונים של אפור.
חדר קפוא, מצמרר כזה, לא הייתי רוצה להיות בו בלילה, ובטח שלא לישון בו.
צעדתי בשקט לכיוון השידה הגדולה. היו לה 4 מגרות. ולכולן היה מנעול.
מה הוא מסתיר?
התיישבתי על הריצפה והתחלתי לפתוח את המגרות.
המגרה הראשונה נפתחה בקלות וכך גם השניה והשלישית. אבל הרביעית לא הסכימה להיפתח.
אחרי כמה שניות הדלת נפתחה. רציתי למות מפחד.
"ממצב גמדה מכוערת?" קולו של אלירן נשמע.
"דביל" אמרתי ונאנחתי.
"חחחחח תביאי" הוא אמר התיישב לידי וניסה לפתוח את המנעול של המגרה.
"מנעול מזדיין תפתח" אלירן קילל את המגרה והרביץ לה. גיחכתי למראו המגוחך.
אחרי שאלירן בעט במגרה היא נפתחה.
"חרא מגרה…" אלירן מלמל בכעס.
אז סידרנו את המגרות ככה.
אני את המגרה הראשונה והרביעית ואלירן את השניה והשלישית.
במגרה הראשונה היתה מעטפה לבנה פתחתי אותה.
התחלתי לקרוא… זה היה מיועד לרון.. כשזגורי ימות הוא רוצה שהוא ידע שהוא אוהב אותו ובלה בלה בלה, היו מלא תמונות שלו ושל רון, וכל מיני אנשים מבוגרים… אין מצב שחברים שלו הוא אדם לא נחמד בכלל!!
במגרה הרביעית היו שני מכתבים לבנים מהבית חולים.
אחד עם התוצאות שלי ושלו ואחד חסוי לא היה כתוב עליו כלום.
פתחתי קודם את המעטפה שהשם שלי היה כתוב עליו..
"האדון זגורי והקטינה ניקול… בלה בלה בלה…" התחלתי לקרוא וחייכתי. הסתכלתי על אלירן בחיוך של מיליון דולר הוא לא הבין, נתתי לו את המעטפה ביד והוא חייך.
"את לא הבת של זגורי הבן זונה את קולטת?" אלירן אמר בחיוך והנהנתי.
צילמנו את המכתב האמיתי ואלירן שלח בקבוצה של ברוך וכולם.
אותי הוציאו.. כדי שלא יהיה קשר.
"יאללה בואי" אלירן אמר ונעמד כשהמכתב בידו נשארתי לשבת המכתב השני עניין אותי.
פתחתי את המכתב השני מתעלמת משאלותיו של אלירן והתחלתי לקרוא.
זה מהבית חולים. על זגורי ו… אבא שלי.. ברוך.
"הם… הם.." אמרתי בהלם כשעייני קוראות את המכתב שוב ושוב.
אלירן נבהל והתיישב לידי. והתחיל לקרוא את המכתב.
"אני לא מאמין" אלירן אמר בפילאה.
"הם אחים" אמרתי בהלם, בשוק. אולי עם קצת שמחה.. שהמלחמה הזאת תגמר.

נקודת מבט דור:
שבוע אני מתחמק ממנה. שילמתי אלפים כדי שהתוכנית להרוג את כל מי שקשור לגזורי תיפסק. הצלתי את אחותי הקטנה.
אני במיטה כבר שבוע, לא יצאתי מהחדר. תהל מנסה לעזור אבל היא מתייאשת כל פעם מחדש.
עוד פעם אני שומע את השירים הכי דכאונים שאני שומע כל פעם בדיכאון רק כשפעם ניקי הייתה איתי בדיכאון.. עם אחד בדיכאון השני מצטרף.
הרגשתי רע עם ההתנהגות שלי כלפיי אחותי הקטנה. היא הכל בשבילי אבל זה כבר קרה.
אחרי כמה זמן נשמע הצלצול הודעה מהאייפון.
הקבוצה החופרת שלנו… את ניקי הוציאו החראות האלה.
אני, נתנאל, תהל, לין ואבא התנגדנו אבל הרוב קבע והוציא.
אלירן שלח תמונה של מכתב.. מהשיעמום התחלתי לקרוא.
כשהבנתי מזה התיישבתי על המיטה.
"הוא לא אבא שלה.. אז אבא שלה זה.. ברוך" אמרתי אחרי כמה דקות עם חיוך מטומטם על הפנים.
רצתי לסלון. הפעם הראשונה השבוע שיצאתי מהחדר. נעמדתי לפני הטלויזיה.
כולם היו שקועים באח הגדול שמה גדול.. אף פעם לא אהבתי את החרא הזה. אפילו בבית הזה יש יותר אקשן משם.
"היא לא הבת של זגורי" אמרתי וכולם הסתכלו עליי כמו על משוגע.
"אלירן מצא מכתב בבית של זוגרי שניקי לא הבת שלו" הסברתי למוגבלים האלה… כן אבא שלי אחד מהם..
"אלירן וניקי פרצו לחדר של זגורי ומצאו מכתב נוו תקראו בקבוצה ימוזרים" אמרתי את זה כאילו זה מובן מאליו.
כולם הסתכלו באייפונים והגלקסי שלהם.
ניקי הכי משוכללת פה מכולם יש לה גלקסי 5… התגעגעתי לחופרת הזאת.. התגעגעתי לאחותי.
אבא חייך כמו שהוא לא חייך הרבה זמן.
"שלווםםם" נשמעה צעקה מהדלת. צעקה שהתגעגעתי אליה כל כך.. ניקי!!

נקודת מבט ניקי:
אני אלירן ואופיר בדרך הבייתה.. סופסוף!!!
"אלירן איך נספר לאבא שהוא וזגורי אחים?" שאלתי בשקט כדי לא להעיר את הישנונית… אופיר.
"נחכה" אלירן אמר ונאנח.
הגענו אחרי כמה זמן הבייתה… כיסיתי את ראשי עם כובע כי נתנו הוראה לא להכניס אותי… ניניניניני!!!