טיפה מימך נשיקה משפתייך לטעום~~ סיפור חדש דמויות ;)

דבר אחד,
הדמויות שטוחות.

אני מקווה שאת צוחקת (סליחה). ואם לא- את רוצה ביקורת במקרה?

אמ שמעו
לא באתי לכתוב משהו כדי שתיתנו לי ביקורת
ממש לא
ולא באתי לכתוב משהו שיהיה בו עומק או מילים גבוהות
באתי לכתוב לכיף שלי
זה הכיף שלי, להמציא מה שבאלי
זה לא הסיגנון שלכם? תעברו הלאה
תודה.

אפשר להוסיף עוד דמות?
ליהי אלבז, היא כוסית על, פצצת עולם!!! מלאה במקומות הנכונים וגם לא נמוכה רצח מטר ועשרים, לא בתולה מגיל שתיים עשרה והיא קשה להשגה, כולם זיינו לה תצורה אבל היא מחכה לאחד שלה.
חיה תחיים שותה מעשנת מזיינת זורקת, האימא הבת זינה בגדה באבא החיים שלה והיא חצי של אחת הדמויות.
מקווש שיכנסוששש❤️❤️❤️❤️❤️

תמשיכי

יאללה תפסיקו לחוש את עצמכן המנהלות של האתר כי מיציתי את זה
ויש בנות למשל אני שרוצות לקרוא סיפור ערסים ולכו תדעו אולי הוא עוד יפתיע אתכן אז למה ישר לקטול ולזלזל זה מגעיל בעיניי

באמת? זה סיפור? באמת?

אוקיי, מה שהבנות הקודמות ניסו להגיד במעט ציניות ובקצת בוטות (שמקורה בייאוש, באמת) היא שלא.
אם את כותבת בשביל עצמך – כתבי לעצמך. לא לנו.
אין לי סבלנות לחפור (יום היסטורי) אז אני אצטט חפירות שלי ממקום אחר:
לפני שתקראי את מה שאני כותבת, עלייך להבין שאני לא מכירה אותך, מעולם לא קראתי סיפור שלך ואני אישית מבקרת סיפורים רבים מאוד.
באתר זה (נכון לרגע בו בדקתי) ישנם 9998 מחברים, ועוד קוראים לא-רשומים רבים. באתר הזה את זוכה לחשיפה. וצר לי, אבל החשיפה הזו היא משהו שלא רבים מעריכים.
היום, כשאפשר לשתף את הפופקורן הטעים באינסטוש, כשאפשר לדווח על האח המעצבן בפייס, כשמספרים על מושא ההערצה החדש ליוטיוב וכשבוכים לטאמבלר על הנעל שנקרעה נראה כאילו החשיפה היא לא “ביג דיל”.
אז אני פשוט אכתוב. בלי לחשוב. הרי זה לא רציני.
צר לי, נערה-מסכנה-שאני-קצת-מכסחת-אותה-ותאמיני-שאני-מאוד-מצטערת-על-זה, אבל זה רציני. האם היית שולחת לעיתון פריקה? האם היית שולחת לעיתון קטע שכתבת סתם לכיף?
אם את מתכוונת לפרוק או לנסות את מזלך בכתיבה, יש לך מגירה נחמדה. האמיני לי שאני והיא ידידות ותיקות. כשאת חושבת שאת והיצירות שלך מוכנות, ורוצות, חשיפה – אז קחו אותה. אבל זכרו להשתמש בה כראוי.
להיתממות הזו אין מקום בעולם החשוף, חסר המסתור. היתממות היא הסתתרות מאחורי משהו, אבל בחשיפה אין את המותרות האלה. הכל פתוח. ואם כבר ניתנה לך מתנת האנונימיות אין זה אומר שעכשיו את יכולה לכתוב אוסף מילים אקראי על הדף ולצפות לתשואות. החשיפה דורשת הסברים – לא תירוצים.
החשיפה דורשת שיפור.
החשיפה נראית כרגע כמו שוטר, אבל היא לא. היא כלב שמירה. היא תוקפנית כנגד אלו שרוצים ברעתה וברעת עקרונותיה, עליהם היא מגנה בקפדנות. אבל היא נחמדה וידידותית עבור כל אחד מהם. היא עוזרת לך. היא עוזרת לנו. את צריכה לעבוד איתה כמו שצריך, לא להסתתר מאחוריה, בתקווה שתגן עלייך.
כי היא לא.
לחשיפה מביאים את סיפוריהם אנשים שרוצים ביקורת. שרוצים להשתפר. שרוצים לחשוף את הרעיונות שלהם, הדעות שלהם, ולדון עליהם עם כותבים אחרים. אני לא מפלה בין סוג יצירה אחד לאחר, אבל מובן שישנם כאלו שאני מחבבת פחות ומובן שעם כל החופש בדבר ישנם עדיין גבולות מסוימים. בתוכם, כשאת מתבססת עליהם, תעשי כאוות נפשך. אבל קודם כל תדעי אותם היטב.
אנשים שרוצים להיות סופרים. איך הגדרתי את זה פעם, כשאמרו לי שאף אחד פה לא סופר?
אני אמרתי שהם עדיין לא.
מובן שבתור אותו כלב שמירה שהזכרתי, החשיפה אינה אכזרית ואינה מעודדת כזו. למעשה, היא כלב. היא מעודדת עצמות, דברים שיזרקו אליה כדי שתוכל לבקע אותם למראה כולם. ביקורות אישיות, אכזריות, פוגעניות בכוונה תחילה שאינן מכילות בתוכן שום הערות בונות ועוזרות הן בזבוז זמן. הן עבור המעיר והן עבור הכותב המושפל. זה אולי נחמד לרדת אחד על השני (בתור בעלת זוג אחים קטנים ולא-מיומנים במיוחד בתורת הויכוח, אני מאשרת שזה אכן מהנה) אבל אין בכך טעם. זה רק מכעיס ומרגיז.
אבל את צריכה גם להבין מהן הביקורות שבאות לרעתך ומהן אלו שאינן. יתרה מכך: את צריכה לנסות לנתח מהן את התועלת, להוציא כמה שיותר מזה. לפרק עד שלא יישאר כלום למעט סרקזם וחתימה מחויכת (או כזו שלא). אם תעני בנימוס ובחוכמה, את רק תוכיחי את נקודתך טוב יותר, ואולי אף תצליחי להבין את המבקרים.
אבל בואי נחזור למה שאמרתי קודם. שזה נדמה כלא “ביג דיל”.
אפשר לומר שאני מגזימה. מתגוננת, סרקסטית, אפילו פלצנית. ייתכן. את יודעת מה? יותר מ”ייתכן”. אני משתמשת בתכונות אלה פעמים רבות. הבעיה היא, שסביר להניח שקשה לך להתנגד לי עכשיו בתגובה מנומסת ומפורטת. ומדוע? (כן, כן. את מוזמנת לשאול את עצמך) כי אני צודקת, לפחות לפי מרב דעתי. וחלק קטן בך מסכים איתי.

אגב, נאמר פה כי את כותבת לעצמך.
אם את כותבת לעצמך – כתבי לעצמך. לא לנו.
זה נשמע תוקפני ומרושע, אני יודעת, אבל גם לי הייתה תקופה כזו. אומנם לא על חברי וואן דיירקשן למיניהם (כי מעולם לא הבנתי את מוסד ההערצה) אבל היו לי. כן, כן. כמו לכל הטובים ממני והטובים כמוני הייתה לי מחברת, דמיון, ושיעור ספרות בסיסי לחלוטין. אז כן, כשאני קוראת שם את מה שהחשבתי בעבר ל”יצירה מספקת” אני מתביישת להראות לאנשים שקראו כבר את הקטעים. וזה עוד התפרסם אצל כל הילדים שהשתתפו בשיעור.
פדיחה.
אז ארבע שנים לקחו לי להבין מה אני רוצה מעצמי. הייתה לי מחברת, ואז לא הייתה. היה אתר משחקים, והיה בלוג, והיה אתר אחר והיו שיעורי בית. והייתה מגרה. לאחרונה השגתי מגירה עם מנעול, בה יש לי את כל המחברות למיניהן שכתבתי בהן.
מלבד אחת, שמסתתרת מתחת למיטה שלי.
בכל מקרה, אני לומדת וממשיכה ללמוד. כל הזמן. אם תיקחי את הסיפור הראשון שפרסמתי והאחרון תגלי שוני רב ביניהם. ואני לא מתחרטת. המסרים בסיפורים המאוחרים שלי חדים יותר, ברורים יותר, מורגשים יותר. זה משהו שהיה לי קשה יותר להשיג ללא אותה חשיפה, עליה נאמתי ארוכות למעלה.
ולא רק שלי, אלא של טובים ומוכשרים ממני. באתר, בחיי ובכלל באינטרנט ובסיפורת. אני חיפשתי, ולמדתי. ורק אחרי זה הרגשתי שאני מוכנה להתמודד עם ביקורת, כשאני מעלה לפניה את הטוב ביותר שאני יכולה להציע.
אז נכון, אני נשמעת כמו מאסטר סיני-יפני משועמם שמאמן נער בעל בלורית ואופנה מחרידה באומנות לחימה נשכחת. זו שמשלבת כוח, רוח, והרבה חפירות שנועדו רק להעצים את חוכמתי.
ויכול להיות שזה באמת כך. אבל זו לא סיבה לא להקשיב, לא?

יש לי משהו להגיד לכם אני יודעת שאני לא כותבת הכי טוב בעולם ובטוח יש מחא שכותבות פה יותר טוב ממני אבל יש בנות שמעדיפות לכתוב לעצמן ולא מתוך כוונה לצאת איזה גלילה רון פדר,ואתן לא יכולות להגיד מה האתר היה רוצה כי אתן לא מנהלות את האתר והאתר הזה לא של אבא שלכן ואני לא מתכוונת לביקורות אני מתכוונת לתגובות האלה׳תכתבי לעצמך לא לנו׳ אם לא אהבתם את הסיפור אל תקראו אתם לא עושות טובה לאף אחת הכתיבה משחררת אותה ועןזרת לה להתפרק ואף אחת לא יכולה להגיד אם הסיפור טוב או לא כל אחד והטעם שלו לא אהתם?אל תקראו עדיף

Shiran_new צודקת,
זה בסדר לכתוב ביקורות, אבל זה כבר ממש מגעיל ורדוד.
ביקורת זה לא לרדת על הילדה, זה לעזור לשפר את הכתיבה שלה ומה שכתבתם למעלה, אני בטוחה שהוא לא יעזור הוא רק יגרום לה להרגיש רע. אז אם אתם נותנים ביקורות תשימו לב לא לכתוב בציניות מגעילה ובזלזול.

יובל רצחה אותי.
אני ישבתי והסתכלתי על המסך חמש דקות במצמוצים כדי להבין אם זה רציני ואז התפוצצתי מצחוק עוד עשר דקות.
אני מתה.

סבבה, אבל זה עדיין לא מצדיק את זה שאתן צוחקות עליה ומזלזלות בסיפור שלה, אם אתם לא יכולים להגיד איך לשפר, אז אל תגידו כלום.

אולי, אבל את צריכה לתת לכל אחת הזדמנות (:
(אני יודעת שזה נשמע משפט קיטשי ופלצני)
אני מכירה המון סיפורי ערסים באתר שהתחילו ככה והתגלגלו לסיפור יפה, מעניין ולא צפוי.
אז אני רק אומרת לא להתנפל ישר, זה רק ההתחלה..