טעות או מזל? – פרק 34

חזרתי לשבת במקומי על יד לירן, אלדד לא הגיע לשולחן והחלטתי לחזור.
הבטתי מסביבי, כולם כמעט כבר היו שיכורים, חוץ מדביר, שנראה פיכח, עם אותו המבט הקשוח על פניו נוקשות. הוא ישב עם רגליו מפוסקות, מזכיר לי במעט את יקיר הישן, יקיר הקשוח והעצבני.
הוא עישן סיגריה והביט בעיניי, הביט ולא הסיר את המבט ממני. זה גרם לי להרגיש לאי נוחות. משהו בו גורם לי להרגיש קצת לא בנוח, חסרת ביטחון.
לירן קם מהכיסא והקים אותי אחריו אל תוך הרחבה הבוערת. נדחקנו מבין כל האנשים המקפצים מהמוזיקה הטובה שנשמעה בכל רחבי המועדון והתחלנו גם אנחנו לרקוד. הוא חייך לעברי ולא יכולתי שלא לחייך. הוא הרים את ידי וסיבב אותי. אני מעריצה אותו.
רקדנו ביחד, רחוקים אחד מהשנייה, לא כמו שאנחנו תמיד רגילים לרקוד. יש לו כאן מישהי.
הוא היה שיכור וממש נכנס לקצב של המוזיקה, ביחד עם כל הרוקדים כאן ואני זרמתי איתו.
"לירן, אתה שיכור", צעקתי עם חיוך והוא שוב סיבב אותי.
"אני אוהב אותך סול!", הוא צעק ולמזלי אי אפשר לשמוע אותו. פחדתי שיעשה טעות. משכתי אותו בחזרה אל השולחן והושבתי אותו על יד הדייט שלו. היא הביטה בי במבט עקום ושילבה את ידה בידו של לירן.
הוא הפנה את מבטו לכיוונה והחל לנשק אותה בגסות, מול כולם והיא…זרמה איתו. כנראה שהיא לא הכי יציבה לזרום כאן מול כל האנשים עם הנשיקה הלוהטת הזאת.
הסרתי את המבט מהנשיקה וקמתי לעבר הבקבוק וודקה שהיה מונח בדיוק על יד דביר. ניסיתי להגיע אליו אך זה היה רחוק מידי. הוא הביט בי נלחמת להגיע אל הבקבוק והושיט לי אותו.
"תודה", צעקתי לעברו אך הוא שתק ולא שינה הבעת פנים. לעזאזל, מה עובר עליו?מי זה?מי הוא?
מזגתי לעצמי וודקה וערבבתי עם אשכוליות. לגמתי ממנה והנחתי את הכוס בחזרה על השולחן.
דביר ממש מעצבן אותי אך עם זאת ממש מסקרן אותי.
הרגשתי יד מונחת על כתפי, יד גברית וחזקה. סובבתי את ראשי לאחור וראיתי פנים מוכרות, מבוגרות יותר ממה שהיו ארבע שנים אחורה. זיפים עיטרו את לסתו ונתנו לו מראה עוד יותר מסוכן ממה שהוא וגברי פי כמה. הוא גדל בגופו ונהפך לשרירי יותר. עיניו האפורות הביטו בי ושפתיו חייכו לעברי.
קמתי מהכיסא ונתתי לו חיבוק.
"אלדד!", צעקתי לאוזנו וידיו הידקו את החיבוק. האחיזה שלו כל כך הייתה חזקה ואפילו רכושנית.
"סול…ארבע שנים אה?", הוא אמר והתנתקנו מהחיבוק הארוך. הבטתי שוב בעיניו האפורות ואפשר להגיד שהתגעגעתי.
"כן, ארבע שנים", אמרתי וחייכתי לעברו, הוא ליטף את פניי והעביר צמרמורת קלה בגבי.
"בוא, שב", הצעתי לו והוא התיישב על הכיסא הריק שהיה על ידי.
הוא העיף מבט לעבר דביר, זה לא היה מבט רגיל, זה היה מבט מוזר ואפילו מפחיד.
דביר הביט בו בחזרה באותו המבט והדליק סיגריה בפעם המאה הערב.
הם מכירים, המבטים האלה לא סתם. עכשיו כל העניין עם דביר עוד יותר סיקרן אותי.
לפתע מישהו הגיח מאחוריו ואמר לו משהו באוזן. מבטו של אלדד התקשח ונהפך לכעוס. הוא התקרב אל אוזני ואמר שהוא חייב לעוף. אפילו לא הספקנו לדבר אבל…אולי עדיף ככה. לא כל כך התחשק לי לחזור לסיפור הישן שלנו.
הרגשתי שכבר מיציתי את היום הזה והתחשק לי מאוד לחזור הביתה.
"לירן, אני חושבת שאני אסע הביתה", צעקתי, הוא לא כל כך התייחס אליי אלא התייחס יותר לנשיקה הלוהטת שלו. גלגלתי את עיניי והחלטתי פשוט ללכת מבלי להגיד לו.
נופפתי לדביר עם ידי לשלום ויצאתי מהדאנס בר.
כל כך קיוויתי שהמונית תגיע מהר.
"אני אקח אותך", לפתע שמעתי את קולו העמוק מאחוריי. הוא התקדם לעבר הרכב שלו מבלי לחכות לתגובה שלי והלכתי אחריו בלית ברירה.
"אבל שתית", אמרתי לו אך הוא לא עצר והתקדם לעבר הרכב שלו. פלטתי אנחה ונאלצתי להסכים.
עלינו על הרכב, חגרתי את עצמי והוא אחריי. הוא עדיין נשאר עם אותה הבעת פנים וזה כבר מעבר לעיצבן אותי. מה עובר על הבן אדם. למה הוא כל כך סגור ומרוחק?
הוא החל לנסוע ונסע הפעם לאט.
"מאיפה את מכירה את אלדד?", הוא שאל אחרי שתיקה של דקה. הוא אישר את מה שהבנתי מקודם, שהם מכירים אחד את השני.
"למה?", שאלתי בסקרנות, הוא נתן גז ונסע כמו משוגע על הכביש הריק.
"תעני", הוא אמר בטון מאופק, נעל את לסתו בחוזקה והביט על הכביש.
"מכירה אותו שנים, יצאתי איתו פעם", עניתי מהפחד, לא כי רציתי, כי פחדתי מהתגובה שלו.
"ומאיפה אתה מכיר אותו?", העזתי לשאול. הוא שתק והמשיך בנסיעה.
"מאיפה אתה מכיר אותו?", שאלתי שנית, הסקרנות גברה עליי.
"לא עניינך", הוא אמר ועצר את הרכב, רמזור אדום.
"אז אל תשאל אותי מאיפה אני מכירה אותו", אמרתי ברוגז והוא נשאר אדיש לעצבים שלי. הוציא מהחפיסת סיגריות שלו סיגריה ותחב אל פיו והדליק אותה.
הנסיעה עברה שקטה ומתוחה, הגענו לרחוב שלי והוא חנה צמוד לבניין שבו אני גרה.
"תודה", עניתי ביובש ויצאתי מהכרב. סגרתי את הדלת והוא נתן גז במהירות ונסע כמו משוגע.
ה' ישמור, איך בכלל הסכמתי לעלות עם המכונת מוות הזאת?הוא מטורף.
נשמתי עמוק ונכנסתי לבניין.
נכנסתי הביתה, היה חשוך ושקט. שושנה במשמרת לילה בבית החולים והבית היה לרשותי.
תמיד אהבתי להיות לבד בבית, הרגשתי מן עצמאות שתמיד רציתי שתהיה לי. בקרוב מאוד אשכיר דירה ברגע שאמצע עבודה שנייה לעבוד בה. עבודת לילה באיזה בר או משהו כזה.
הלכתי לחדרי ונפטרתי מהבגדים המסריחים בסיגריות ואלכוהול. החלפתי לפיג'מה ונשכבתי על המיטה.
שלחתי ללירן שיתקשר אליי כשיהיה פיכח ולא שיכור ונעלתי את המסך.
התחלתי לחשוב על החיים שלי, על איך שתמיד אני מכירה אנשים חדשים שקשורים לעבר שלי. זה מרגיש כאילו העבר רודף אחרי ולא ישתחרר ממני לעולם. זה לא נותן לי שום תקווה להתחיל חיים חדשים. אולי אני פשוט צריכה לעבור לגור בעיר אחרת, במקום שאף אחד לא מכיר אותי. זה מייאש אותי לאט לאט, מייאש ומוריד אותי למטה.
עצמתי את עיניי שנהיו כבדות מהעייפות והכל הסתחרר לי מהאלכוהול. התגברתי על הסחרחורת ושקעתי לשניה עמוקה.

***
קמתי עקב כל הצעקות שנשמעו מחוץ לחדרי, פקחתי את עיניי הכבדות והעייפות שכנראה גם נפוחות והתרוממתי לישיבה. שמתי את ידי על מצחי והרגשתי את ראשי מפמפם מכאב.
קמתי מהמיטה ונעמדתי מול המראה, שיערי היה נפוח כאילו התחשמלתי אך על פניי לא היה איפור מרוח כי התאפרתי ממש קצת, ממש שמחתי מזה אבל מהעיניים הנפוחות לא שמחתי כלל.
פתחתי את הדלת של החדר ושמעתי המון צעקות ודיבורים. קולות מוכרים הם היו. התקדמתי לעבר המקלחת ובזווית העין ראיתי את…לא אחר מיקיר. פאק.