לאהוב את ונציה – פרק שני. מקווה שתגיבו

"אמה." לחשה התלמידה ברגע שהתיישבתי לידה, ככל הנראה הציגה את עצמה.
"ונציה." לחשתי חזרה מוציאה את קלמר הג'ינס שלי מהתיק הקל שלי.
אמה העיפה את שיערה הבלונדיני והמתולתל למאחורי גבה, "חדשה?"
"כן." חייכתי בבישנות. עיניי סורקות את הכיתה, היא נראתה רגילה למדי יחסית לכיתה של מחוננים. אני אהיה כנה, היו לי ציפיות לאיך שהמקום יראה.
"מאיפה?" היא לחשה לאחר כמה דקות של בהייה במורה.
"בורקלין."
"אתן רוצות לספר לכיתה משהו?" המורה צעקה. רק עכשיו יכולתי לשים לב לשיערה המשונה, דליל, ארוך וצבעו אפור עם גוונים סגולים כמעט ושחורים.
אני ואמה הנדו את ראשינו לשלילה.
המורה המשיכה לדבר. היא דיברה בעיקר על עצמה ומשפחתה, למרות שלא ראיתי בזה שום קשר למקצוע שהיא אמורה ללמד, היסטוריה. היא סיפרה על עצמה שיש לה חמישה ילדים ושכולם עכשיו נשואים עם עוד חמישה ילדים. היא כמעט ובכתה שאמרה שבעלה נפטר לא מזמן. היא במשיכה ודיברה על ההתנהלות בכיתה ולא באמת הקשבתי, הסתכלתי על שפתיה הדקות כמו קו זזות בקצב מהיר. די הפריע לי שלא ידעתי את שמה מכיוון ואיחרתי אבל אני מאמינה ששמה יתגלה לי בהמשך.
הצלצול מחריש האוזניים קטע את השעתיים ה'כייפיות' איתה.
"את באה?" אמה קמה מהשולחן, עינייה הגדולות והשחורות מתבוננות בי בציפייה.
"לאן? קימטתי את אפי וראיתי את כל התלמידים יוצאים בהתלהבות מהכיתה. אני משערת שזאת ההפסקה.
"יש עכשיו פ-" אמה נקטעה על ידי המורה.
"אמה, אשמח אם תכירי לונציה את המקום והתלמידים. היא חדשה כאן בבית ספר ובאנגליה בכלל." שפתייה הדקות התעכלו לחיוך דק עוד מאוד.
אמה נאחנחה, "זה מה שבאתי לעשות," היא ניערה את ראשה ותלתליה זזו מצד לצד, "בכל מקרה, יש עכשיו פעילויות שכבתיות. כמו כל שנה בתחילת שנה, באה?" היא חייכה חיוך ענק.
הנהנתי במהירות ושתינו יצאנו מהכיתה לכיוון החצר האחורית. היו שם מלא תלמידים, אבל מלא. הם היו מחולקים לפי שכבות, ברגע שאמה קלטה את השכבה שלנו היא הידקה את אחיזתה בפרק כף ידי וגררה אותי בריצה אל כל התלמידים.
"הם כבר הסבירו?" היא שאלה אחד מהתלמידים. הוא הניד את ראשו המתולתל לשלילה.
"הי שכבת י"א!" מישהו צעק ונעמד באמצע. "אני ליאון, המדריך שלכם להיום!" הוא צעק וכמה צעקות של תלמידים נשמעו. הוא הורה לכולם לשבת במעגל אחד ענקי ותוך כמה שניות כולם התיישבו במעגל אחד ענק! "אז אני המדריך שלכם והיום תהיה לכם משימת גיבוש ענקית! כולכם בטח מכירים את המשחק חפש את המטמון נכון?" הוא שאל וכולם ענקו 'כן' אבל זה היה נשמע כמו מלמולים לא ברורים. "מצויין," הוא מחא כף והמשיך, "כי אתם תשחקו את המשחק עם מטמון שווה במיוחד!" הוא חייך והעביר את ידו על שיערו הג'ינג'י. "מפתחות!" הוא צעק וגרם לילד אחד לצעוק "מפתחות למה?" ליאון חייך כתשובה. "מפתחות שאתם מאוד תרצו." הוא חייך והרים כובע גדול ושחור. "כל אחד יוציא פתק מהקופסא, כל אחד שהוציא יקרא את השם שכתוב וביחד שניהם יבואו אלי." הוא רץ לילד הראשון שישב על הדשא הירוק. הילד הכניס את ידו לכובע והוציא פתק, "הארי." הוא מלמל. מבט מאוכזב על פניו.
"הארי ו…?" ליאון שאל,
"ג'רי." הילד שהוציא את הפתק ענה. "הארי וג'רי בואו הנה!" ליאון צעק ושניהם קמו באי רצון אליו. ליאון שתק הוא רק הוציא משהו מהשקית, משהו שלא ראיתי בבירור.
"אזיקים?!" ג'רי צעק, פניו האדימו מבושה או מעצבים… לא בטוחה.
"כן. הראשון שימצא את המפתחות יוכל להשתחרר מהאיזיקים." ליאון חייך וכמה מלמולים עצבניים נשמעו.
הסבב המשיך, כובע, שם, שני ילדים, אזיקים, ילדים מאוכזבים וליאון מאושר אחד.
הסבב המשיך, אפילו את שמה של אמה קראו. היא הייתה מחוברת באזיקים לילדה אחת שאת עינייה לא יכולתי לראות מכיוון הפוני השחור שלה שכיסה חצי מפרצופה. אמה לא הייתה ניראת מרוצה, וגם ככה הילדה השנייה.
"ונציה?"
שמעתי את שמי והרמתי את היד.
"אז קדימה ונציה ואית'ן בואו אלי." ליאון צעק וקמתי באיטיות לכיוונו.
אית'ן קם, הוא העביר את ידו בשיערו החום שטני שמורם כלפי מעלה. הוא נעמד ליידי, הוא היה גבוה ממני, עיניו הירוקות כחולות סרקו את גופי. ליאון החזיק בידי ובידו של אית'ן בדקה אחת מהירה והאזיקים כבר היו על ידי השמאלית ןעל ידו הימנית של אית'ן.
"אל תדאגי," אית'ן חייך מביט אל תוך עיניי, "אנחנו ננצח." הוא קרץ.