להילחם עם הלב – פרק 3

הטחתי אגרוף אל שק האגרופים,אם היא הייתה בן אדם ממזמן כבר הייתה מתה.
הוצאתי את כל התיסכול ואת הכעס על תומאס.
הוא כל כך מטומטם.
מי נוטש מישהי שניכנסה להיריון ממנו? מי מסוגל להבטיח הבטחות שהוא לא יכול לקיימן?
אני לא צריכה ממנו שום טובות,יש לי את ליהי ולמרות שהיא מזכירה לי אותו בכל היתנהגות אני אוהבת אותה.
היא הכל בשבילי גם אם היא מדברת כמוהו,גם אם היא מחייכת כמוהו וגם אם היא עושה שטויות כמוהו.
אני פשוט אוהבת אותה.
להגיד שאני הפסקתי לאהוב את תומאס?
כן.
להגיד שאני המשכתי בחיים וכל אחד שהתחיל איתי זרמתי?
כן.
להגיד שאני יכולה בלעדיו?
כן.
להמשיך לשקר?
צילצול הטלפון הפר את מחשבותיי על תומאס,ראיתי על הצג את מרטין.
"הלו?" שאלתי באמצע שכולי מזיעה,נותנת עוד אגרוף.
"קיילה אני מזכיר לך שעוד שלושה ימים יגיע מישהו להלחם נגדך,תיתכונני טוב!" מרטין הורה לי בטלפון כשנתתי עוד אגרוף בפעם האלף שלי.
"אני באמצע מרטין ואתה מפריע לי" אמרתי בחזרה,למרות שנשמעתי קצת חוצפנית.
"בסדר בסדר רק אל תהרגי אותי" הוא ציחקק לו בטלפון כשגילגלתי את עיניי.
"אני אשתדל מרטין" החזרתי וניתקתי את הטלפון,משליכה אותו אל עבר הספה החומה.
לא יכולתי יותר להיות בבית,יצאתי עם מיכנס קצר וגופייה על גופי לריצה,להשתחרר מהכל.
ליהי הייתה בגן באותו זמן,כך שיכולתי להסיר דאגה מליבי.
לקחתי את האוזניות ואת הנגן,מתחילה להשמיע את המוזיקה האהובה עליי-מוזיקה שלווה.
רצתי כפי שבחיים לא רצתי,רק לשכוח מהכל.
לשכוח מההורים שלי שהיו הכל בשבילי,לשכוח מתומאס,לשכוח מהקרבות והעיקר לשכוח מעצמי.
רחבת ההתאבקות גורמת לי להשתחרר מהכל,אבל ריצה גורמת לי לברוח מהכל.
וזה מה שהכי רציתי עכשיו.
לברוח,להיות לבד.לפעמים אדם צריך פינה שקטה,לשכוח מהכל לכמה דקות ולעזוב את החיוך הצבוע שמרוח לו על הפנים.
דמעות בוגדניות ירדו לי על הפרצוף,כשרצתי ואף אחד לא היה ברחוב.
כולם בעבודה או בבית ספר,לכן הרשתי לעצמי לבכות,אני לא מראה לאף אחד שאני בוכה.
עצרתי בחוזקה כשגיליתי מישהו גבוה עומד מולי,הרמתי את מבטי אליו וראיתי בן אדם יפייפה.
היו לו עיניים כחולות כים,שיער שחור פיחם כמו שלי,אף סולד ושפתיים בשרניות שכל אחת הייתה חולמת עליהן.
גופו העליון היה מלא שרירים ומוצק,הוא הסתכל עליי בדאגה.
פיתאום שמתי לב שאני בוכה מולו,ישר מחיתי את הדמעות והוצאתי את האוזניות.
סתומה מה את בוכה מולו?!
בכי זה סימן של חולשה,סימן של הרמת ידיים,ואת בחיים לא מרימה ידיים!
"את צריכה עזרה?" הוא שאל בשקט,היה לו קול צרוד ומושך מאוד.
הנדתי בראשי,לא צריכה שום רחמים.
"גיימס" הוא הושיט לי את ידו הימינית כדי שאני אלחץ אותה.
"קיילה" השבתי בחזרה,כשידי הימנית הגיעה אל ידו,לוחצת אותה בעדינות.
השתחררתי מידו שהרגישה לי כל כך נעימה,מרימה את מבטי אל ראשו.
תמיד היה לי כלל בחיים,לא להראות חולשה,תמיד להרים את הראש לשמיים ולהראות חוזק.
"אז קיילה מה את עושה במזג אוויר כזה חמים ריצה?" ג'יימס שאל וגרם לי לצחקק.
"דרך מאוד מוצלחת להתחיל עם בחורה" נתתי לו תשובה ישירה,מבלי לדפוק חשבון.
"מי רוצה להתחיל איתך" הוא החזיר בעוקצנות ופתחתי את עיניי השחורות בהלם.
"אתה חצוף" השבתי לו ובאתי להסתובב,להמשיך עם הריצה שלי.
אין לי כח לאף אחד שישגע אותי,תנו לי את השקט שלי.
יד חזקה לקחה את ידי ומשכה אותה אליו,אל ג'יימס.
נילחמתי נגדו והצלחתי,הסתובבתי חזרה אבל לאחר מכן הוא לקח את ידי השמאלית וגרם לי להסתובב אליו שוב.
הוא הבין שמדובר באחת שנילחמת,אחת קשוחה אבל המשיך להילחם."גברים,כולכם אותו דבר בחיים לא רוצים להפסיד" מילמלתי וגילגלתי את עיניי.
"ואתן הנשים,כל כך דרמטיות" הוא מילמל כמוני,והתחיל לצחוק בחוזקה.
"מה אתה צוחק מטומטם?" שאלתי אותו,באה להכניס אוזנייה אחת לאוזן ולהמשיך לשמוע את שיריי המרגיעים.
הרגשתי את ידו מוציאה לי את האוזנייה מהאוזן.
"אסור?" הוא שאל והנדתי בראשי לשאלתו.
"אז בת כמה את קיילה?" הוא שאל ולא ידעתי מה לענות.
הוא ניראה דיי צעיר ואני קצת מבוגרת.
אבל תמיד צריך להיות אמיתית בחיים,לשקר יש רגליים.
"אני בת עשרים וארבע ואתה?" שאלתי בחזרה.
"אני בן עשרים וחמש" הוא השיב ופי היה פתוח מרוב תדהמה.
"לא נכון! אתה ניראה בן שבע עשרה!" צעקתי ברחוב השומם מאנשים.
"ואת ביכלל,איך את בת עשרים וארבע את ניראת ממש צעירה" הוא השיב לי באותה מחמאה וגרם לי להסמיק.
רגע אני מסמיקה?
"אנחנו נישמעים כמו זקנים בני שבעים" הוא המשיך לדבר וגרם לי לצחוק צחוק אמיתי ומתוק.
צליל הודעה נשמע מהפלאפון שלו,גורם לי להפסיק לצחוק.
"אני מצטער קיילה אני חייב לפתוח את ההודעה" הוא אמר והיה שקוע בפלאפון שלו.
"זה בסדר" השבתי וסידרתי את שיערי הרטוב מזיעה.
הוא הסתכל עליי במבט חטוף ועשה צעד אחד אחורה.
"מצטער אני חייב ללכת,היה נעים להכיר אותך קיילה" ג'יימס לקח את רגליו והלך לפני שבאתי להגיד משהו.