לחיות בלעדיך ~פרק 2~

~מהפרק הקודם~
נכנסתי הביתה. "היי אימא" אמרתי. "מה יש לאכול?" "הנה" אמרה.
התיישבתי לאכול. "אני לא מרגישה טוב" אמרה, ונפלה על הרצפה. התעלפה.
"אמאאאאאא" צרחתי.

~חזרה לפרק~
"לא, אמאאא" אמרתי בלחש. מהר לקחתי כוס מים ושפכתי על פרצופה. התקשרתי לאמבולאנס.
אחרי שתי דקות הם הגיעו. ולקחו אותה באלונקה.
הגענו לבית חולים. אבי הגיע גם. וגם עומרי (אח שלי, בן 19, בצבא, שיער חום)
ואורי (אח תאום שלי, איתי בכיתה, שיער חום כמו שלי, ועיניים ירוקות, כמו שלי).
עומרי השתחרר מהצבא.
נכנסנו לחדר של אימא, בבית החולים.
"היא חולת סרטן" אמר הרופא אחרי שבדק אותה. "לאאא" אמרתי.
יצאתי מהחדר. "אור, בואי לפה" עומרי אמר לי. "עזוב אותי" אמרתי בבכי. רצתי החוצה. הולכת. לא אכפת לי לאן. היה פארק קרוב. ישבתי שם על ספסל. "היי" אמר ילד אחד. הסתכלתי עליו.
שיעורו שחור, עיניו ירוקות-אפורות, צבע עורו שחום כמו שלי. "היי" אמרתי בעצב. "את בסדר?"
שאל. הייתי עצבנית. "כאילו שאכפת לך, חוץ מזה, למה אתה דואג לי, אנחנו אפילו לא מכירים"
אמרתי. מקווה שיעזוב וילך. "כי.. את יפה, וחמודה. את חמודה כשאת עצבנית" צחק.
עלה לי חיוך. "איך קוראים לך?" שאל. "אור, לך?" שאלתי. "רועי" אמר.
"בת כמה?" "16, אתה?" "17" "נחמד" אמרתי. "אז..? מה קרה?" שאל בתקווה שאענה לו.
"אימי חולה בסרטן" הוא שתק. "אנ..אני מצטער" אמר. ראיתי את העצב בעיניו, איך שעיניו הפכו לאפורות לאט כשהתעצב. "זה בסדר, אני בטוחה שהיא תחזיק מעמד, היא חזקה, היא אחת שלא מוותרת" אמרתי. בתקווה שבאמת תחזיק מעמד.
"טוב, אני צריכה ללכת" אמרתי כאשר שמעתי את עומרי קורא לי.
"ביי" אמר. נתן לי נשיקה בלחי והלך.