ללמוד לשחרר<3 פרק 1

ירדתי מהמטוס. הטיסה הזאת הייתה סיוט! 12 שעות מארה"ב לישראל ועוד בשביל מה?!? ההורים שלי אחים שלי ועוד יותר גרוע כל החברים שלי!!!! חושבים שיותר טוב שאתרחק מהבית, 'התחלה חדשה' ככה אמא שלי קראה לזה, אני לא רוצה להתחיל מחדש אני רוצה את החיים שלי בחזרה אלו של לפני התאונה, אלו שהיו שמחים אלו שהוא היה בהם עם החיוך המרגיע שלו שאומר לי שהכול יהיה בסדר "אולי, אולי" שהוא היה מחבק אותי מאחורה עם הידיים הגדולות שלו והביטחון שהרגשתי בהם "אוליביה" מישהו נגע לי בכתף הסתובבתי זאת הייתה דודה רייצ'ל "אולי חמודה כמה גדלת" אמרה וחיבקה אותי חיבוק חם. "בואי מתוקה יש לנו עוד נסיעה ארוכה ואת בטח רוצה לנוח הכנו לך את חדר האורחים את בטח תאהבי אותו. את לא מבינה כמה התגעגענו אלייך פה כולם ,מזה 3 שנים שלא ראינו אותך…" דודה רייצ'ל המשיכה לברבר ואני התנערתי מהזיכרון ששקעתי בו. הכנסנו את המזוודה הגדולה שלי למכונית שלה נכנסנו אנחנו היא במושב הנהג ואני לידה והתחלנו לנסוע לבאר שבע 'לבית החדש שלי' לפחות עד שאמא ואבא יומרו לי שאני יכולה לחזור הביתה.
~לא הצגתי את עצמי ואתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת אז… היי קוראים לי אוליביה או בקיצור אולי ,אני בת 17, יש לי שער חום מתולתל גלי כזה, עיניים ירוקות, אני מטר שישים וחמש לא שמנה ולא רזה מקל אני בסדר כזה, נולדתי בארה"ב מסצ'וסטס בוסטון. יש לי שני הורים מדהימים (למרות שעכשיו אם הבנתם אני כועסת עליהם יותר מדי) רבקה-עיינים ירוקות(ממנה ירשתי אותם) שיער שחור ארוך חלק- ודייויד- עיניים חומות דבש שיער חום. ושלושה אחים (לצעירי כולם בנים)לואיס -האח הגדול שאני הכי אוהבת בן 23 לומד עכשיו באוניברסיטה עיניים ירוקות ושער שחור דומה לאמא- והתאומים דניאל ודרק- עיניים חום דבש שער חום(דומים לאבא), בני 19 שסיימו כבר בית ספר ועכשיו מטיילים עם חברים בעולם שנה(איזה כיף להם!!!)- אני שילוב של שני ההורים שלי.. עכשיו אני 'בחופשה ארוכה' ככה אבא שלי קורא לזה אבל אני פשוט קוראת לזה 'סילקו אתי מהבית שלי' בישראל אצל דודה שלי רייצ'ל אחותה של אמא שלי. לבעלה של דודה רייצ'ל קוראים מיכאל ויש להם שני ילדים- אחד תומר בן 18 גדול ממני בשנה ואחותו הקטנה רותם בת 9 שאת האמת התגעגעתי אליה נורא. שני ההורים שלי יהודיים אבל אמא שלי רק מישראל אבא שלי מארה"ב ,שניהם 'מדענים' או 'חוקרים בתחום הרפואה' או איך שתרצו לקרוא לזה אותי זה לא ממש מעניין. בגלל זה יש לי משפחה פה בישראל ואני יודעת עברית. פעם ההינו באים לפה כל המשפחה בקיץ לחופשה עכשיו כבר לא שלוש שנים לא הייתי פה, העדפתי להישאר בבית ולבלות עם חברים שלי את החופשה ולא לנסוע לפה אי אפשר להאשים אותי נכון?! ~
"הגענו" החריזה דודה רייצ'ל, נכנסנו לחנייה של בית לא גדול ולא קטן, בן שני קומות, בצבע לבן שמוקף סביבו גם בבתים לבנים. דוד מיכאל יצא מהבית נתן נשיקה חיבק אותי חיבוק קצר ובא להוציא את המזוודה " מזה אולי למה את צריכה את המזוודה הענקית הזאת מחרותים צריכים להגיע כל הדברים שלך היית צריכה להביא רק ליומיים דברים" אמר הסתובבתי אליו "אתה מכיר אותי מיכאל אני צריכה את הדברים שלי" ונכנסתי כבר לבית, הוא כמעט ולא השתנה אותם תמונות על הקירות, אותה ספה שהיינו בביקורים יושבים עליה כולם ורואים סרט או תכנית בטלוויזיה שאף אחד באמת לא רצה לראות, אותה פינת אוכל שהיינו יושבים מסביב בערב שישי בקבלת שבת. "אווולללליייי" צעקה רותם מהקצה של המדרגות שהבחינה בי ,חייכתי , "רותממייייי" צעקתי בחזרה, היא רצה לכיוון שלי הרמתי אותה וחיבקתי אותה "מזה גדלת אי אפשר עוד להרים אותך ככה" הורדתי אותה "טוב אם היית באה לבקר לא היית כזאת מופתעת" השיבה לי וחבקה אותי חיבוק חם. "קופיפה עשית לי חור בראש עם הצעקות האלו" ירד תומר ועוד מישהו שלא זיהיתי במדרגות "אל תקרא לי קופיפה אני לא קופיפה" התעצבנה רותם " "שמענו שמענו" החזיר לה. בדיוק נכנסו דודה רייצ'ל ומיכאל לבית שהוא סוחב את המזוודה שלי "הו תומר ירדן בואו תעזרו לי פה כן, תיקחו את המזוודה של אולי לחדר שלה טוב" "טוב" מלמלו הבנים. אני בינתיים עמדתי לי סתם הם העלו את המזוודה דודה רייצ'ל ביקשה מרותם לא להפריע לי ולתת לי לנוח והובילה אותי לחדר האורחים. החדר לא היה גדול כמו החדר שלי בבית אבל לא לא קטן, הקירות היו צבועים בסגול לילך(הצבע האהוב עליי) ובו רק מיטה וארון. המזוודה שלי הייתה כבר בחדר ומזווית העין ראיתי את הבנים נכנסים לחדר של תומר שירדן הבחין בי קרץ לי נכנס לחדר והם כבר לא היו בטווח הראייה שלי."הבנים העלו כבר את המזוודה איזה חמודים ירדן חבר טוב של תומר הוא כמו בן בית בבית שלנו נראלי אם הוא לא היה פה תומר לא היה מעלה שום מזוודה" אמרה דודה רייצ"ל וחייכה אלי "טוב אולי מתוקה אני ישאיר אותך לבד לנוח מהטיסה" חייכתי ואמרתי תודה היא יצאה מהחדר סוגרת את הדלת אחריה. נשכבתי במיטה והדמעות איימו לצאת 'אני לא אבכה, אני לא אבכה' חשבתי עד שנרדמתי.