מובייל | 4(אביוש)

"לעזאזל! אני לא מאמינה שבכיתי על כתף של אדם שאני בכלל לא מכירה!" אני קוברת את פניי בכרית ושמה את הפלא על רמקול.
"לפחות אדם חתיך?" היא ממהרת לשאול ולגחך בסוף השאלה הלא קשורה הזו.
'יש לו חברה." שתדחוף את האף שלה למקומות אחרים. בחיי. מה אכפת לה אם הוא חתיך?…
"טוב" היא נאנחת, אפשר לשמוע את העצבנות מטפסת ונספגת במוחה אבל אני מחליטה להתעלם.
היא מנתקת. באמצע השיחה.
אלוהים כמה שהיא חסרת טקט.!
אני מסתכלת על הכרית. הציפית ספוגה באיפור ודמעות. אני צריכה לכבס אותה.
אני מנגבת את הדמעות שרק מצטברות. אני לא אתן לכלום לשבור אותי. כלום.
אני קמה על הרגליים. אני מחליטה לרדת לבר לקראת הערב ולמצוא נחמה במשקה שישרוף לי את הגרון בדרכו מטה, וילהיט לי את המצב רוח.
אני מחטטת בארון ובסופו של דבר שולפת שמלת מיני שחורה וצמודה. אני מתאפרת מחדש ומסדרת קצת את השיער.
בסופו של דבר אני יורדת לבר בקצה הרחוב. האורות מעומעמים, ובקושי ניתן לראות משהו. אני מתיישבת על אחד הכיסאות הגבוהים ומתחילה בשוט קל.
אני מסתכלת סביב. זה הוא?
אני קוברת את פניי בין זרועותיי בתקווה שלא הבחין.
אני יודעת שכן.
שלא יעזור לי,
הוא הבחין ועוד איזה….
הוא בטח צוחק עליי עכשיו.
עם נטלי.