מחכים לגודו- הגרסה הלא מצונזרת

אמרתי לה שהיא יכולה ללכת. אבל בפנים רציתי שהיא תישאר. אם העיניים שלי יכלו לדבר הן היו מתפוצצות. היא אמרה לי שהיא תחכה לי. אבל כמה רגעים אחרי זה היא שאלה אותי אם זה בטוח בסדר שהיא תלך.הנהנתי לחיוב בהתלהבות אבל בפנים רציתי לצרוח. היא הלכה באגביות, מותירה אחריה עקבות נעליים ברורות על המים שגיבגבתי מהרצפה. השארתי את הכתמים הכואבים עד לרגע האחרון, באיזה פנטזיה מוזרה שהיא בעצם עוד פה. כמה דקות אחרי זה סיימתי לנקות, נעלתי את המסעדה והתיישבתי לעשן בחוץ. הכיסא שלה עמד ריק, וכמו קעקוע על בשר חרוך הזכיר לי בחסרונה. דמיינתי את השיחה שהיינו מנהלים. רציתי לשאול אם היא מכירה את המחזה מחכים לגודו, וכשהיא הייתה מהנהנת לשלילה הייתי פוצח בהסבר מרתק ובניתוח מעמיק על המחזה ומשווה אותו ליחסים שלנו. היא הייתה מתעניינת וצוחקת. שואלת שאלות. הייתי ממשיך ומספר לה על הבית שגדלתי בו. על ההישגים האקדמאים שלי. על ההולליות המשוגעות שלי בעיר הרחוקה שלי. והיא הייתה מרותקת וקורנת מסיפוריי הנפלאים. אחרי זה היא הייתה מזמינה אותי לדירה שלה ואומרת לי שהשותפים שלה יצאו לקמפינג אז יש לנו את הדירה לעצמנו. היינו פותחים בקבוק יין ומדברים על החיים, על אהבות ואכזבות, על התקוות והחלומות שלנו. ואז היא הייתה מנשקת אותי. כמו בסרטים הכי הוליוודיים שיש. והיינו קורעים את הבגדים מאיתנו, ומזדיינים על הספה. מפילים בדרך את הבקבוק יין והמאפרה. ואז הייתי מדליק סיגריה וחולק אותה איתה. מסתכלים על העשן שיוצא, שותקים ונרדמים מחובקים.
מבלי ששמתי לב הסיגריה שלי כבר הגיעה לפילטר, אז דרכתי עליה ונכנסתי לאוטו. מותיר אחריי את שני הכיסאות יושבים אחד על יד השני, להעביר את הלילה הגשום יחדיו.