מחרימי הרגשות – פרק 1 (סיפור אהבה, אנשים!)

~כמו שהבטחתי – סיפור אהבה!~

"2,028." אמר ריצ'רד. "מה השנה אומרת לך?"
הרמתי את מבטי לעבר המצגת המשעממת שריצ'רד הכריח אותי לצפות בה.
"מלחמת העולם השלישית…" מלמלתי.
"בדיוק!" הוא אמר. "אחרי שרוסיה פלשו לאלסקה בשביל הנפט, וארצות הברית תקפה אותם. ישראל נותרה ללא הגנה, והותקפה על ידי כל מדינות ערב, והושמדה כליל. בעקבות החרם על העולם הערבי נוצרה מלחמה כלל עולמית על המדינות המוסלמיות הקשורות לעניין, ומשם העניין החריף."
"כן, אני יודע." אמרתי. "קיבלתי מאה בבגרות בהיסטוריה, לידיעתך."
"וכמה שנים עברו מאז שסיימת את התיכון?" שאל ריצ'רד.
"לא הרבה, רק עשר." מלמלתי.
"ובכל זאת." אמר ריצ'רד. "בוודאי הספקת לשכוח."
"זה מוביל לאנשהו?" שאלתי, להוט לסיים את ההרצאה הזו.
"בטח שכן!" קרא ריצ'רד. "כל המלחמה הזו התחילה בגלל שנאה, רוע לב וחוסר אכפתיות."
"נכון, אבל מה אפשר לעשות עם זה?" שאלתי.
"אנחנו צריכים לשים לזה סוף." הסביר ריצ'רד.
"כלומר, אתה תשמיד את כל בני האדם?" שאל.
"לא." אמר ריצ'רד. "למה?"
"כי כל עוד יש בני אדם, יש מלחמות, ככה זה."
"אז זהו, שמה גורם לנו למלחמות?"
"שנאה?" הצעתי.
"בדיוק! זהו רגש אנושי! אם נצליח לנטרל אותו…" התחיל ריצ'רד.
"אז לטענתך לא יהיו יותר מלחמות?" שאלתי, מרים גבה בספקנות טהורה.
"בדיוק!" קרא ריצ'רד.
"אז אתה בהחלט לא שפוי." ציינתי.
"לא בדיוק." הכריז ריצ'רד. "במשך עשר השנים האלו מצאנו דרך לנטרל את החומרים במוח שאחראיים על ביטול הרגשות האנושיים. אנחנו רוצים להתחיל למחוק את הרגשות באופן שיטתי."
"אז ניחוש קל, כאן אני נכנס לתמונה?" שאלתי.
"בדיוק!" אמר ריצ'רד, מדגיש כל מילה שלו.
סקרתי אותו במבט חשדני.
כל פרט ופרט בו נתנו סממנים של מדען מטורף משוגע. העיניים הבורקות הנוצצות, שמראות שבפנים יש מוח קודח, עניבת הפרפר האדומה שלבש מעל חולצה לבנה.
הוא נעל סנדלי שורש כחולים עם סימנים כתומים כאלו, ועם גרביים שחורות.
אפילו שיער השיבה שלו היה מסודר בתסרוקת שהייתה בוודאי אופנתית מאוד בשנות הארבעים.
"איך בדיוק אתם צריכים אותי?" שאלתי.
"אנחנו צריכים שתחדור לבית הספר 'אֶלֵפְתֵ'רִיוּם', תתחזה לבן נוער, ותתחיל להבין מה עובר להם בראש, ואז, ברגע שאתן לך את הסימן, אתה תתחיל בפעולה."
צצו לי הרבה שאלות בראש. איך אני אתחזה לבן נוער? איך אני אעשה את המשימה הזאת? האם אני בכלל רוצה?
הוא הביט בי, מחכה שאני אגיב לו.
"כן, אלדר, מה אתה אומר?" הוא שאל.
מה אני אומר…