מי אתה ירין? – פרק 12

הבטתי מבעד למראה  בעיניי השחורות, הן היו נפוחות משינה. נטלתי את המברשת שיער מהכיור של השירותים והתחלתי להבריש את שיערי החלק והארוך.
אחרי שסיימתי, מרחתי קצת קונסילר מתחת לעיניים כדי להעלים את הנפיחות, ומרחתי פס ישר של עיליינר לעפעפיים והברשתי קצת סומר ורדרד על לחיי.
אחרי שראיתי את התוצאה, מראתי כמו בן אדם חשבתי לעצמי.
אספתי את כל חפציי ויצאתי מהשירותים לכיוון החדר.
בכניסה למגורים, אליאור עמד ודיבר עם הבלונדה שלו, הוא קלט אותי ולא הוריד את מבטו הקודר שלו ממני.
הרגשתי אי נוחות, חשופה. המבט שלו ממש משפיע.
הוא יפה תואר, תמיד נראה זורח וגברי. הנוכחות שלו תמיד בולטת, תמיד מרגישים בו כשהוא בסביבה. 
לעזאזל, מאז הכמעט נשיקה הוא לא יוצא לי מהראש.
נכנסתי לחדר, התעלמתי כמה שיכולתי מהמבט המפשיט שלו ונשמתי עמוקות.
הנחתי כל חפץ במקומו ונעמדתי מול המראה, אוספת את שיערי לקוקו הדוק וגבוה.
"פשש…התאפרת, לכבוד?", שירה שאלה וחייכה חיוך ממזרי. גלגלתי את עיניי, כל מה שיש לה בראש זה גברים.
"לכבודי", עניתי בפשטות ובכנות, טוב…בחצי כנות. חלק מהרצון להיראות יפה זה בשביל אליאור, רצון לרצות אותו.
"מממ…גם טוב אחותי", היא אמרה וחייכתי חיוך קטן.
"יאאלה אנחנו מוכנות?", יולי שאלה והביטה בשתינו.
"כן, יאאלה בואו נצא", אמרתי ויצאתי ראשונה מהחדר.
הבלונדה ואליאור כבר לא היו ושלושתינו התקדמנו לכיוון חדר האוכל.
"מתי החורף יעבור?", יולי שאלה בבכי מדומה.
"הלוואי שיישאר לנצח", אמרתי בשקט, אני אוהבת את האווירה של החורף, את הקור.
שונאת להרגיש את החום והזיעה שנדבקת בכל הגוף.
"איכס…אין כמו קיץ", שירה אמרה ובדיוק הגענו לחדר האוכל.
נכנסנו והתקדמנו לכיוון העמדה של השתייה החמה.
הוצאתי כוס מתוך הערמה הגדולה והנחתי על השולחן החום מעץ והרמתי את הנס. שפכתי שתי כפיות של נס וכפית אחת סוכר. מזגתי מים חמים וערבבתי את הכוס ביחד עם החלב.
"אני אלך לתפוס מקום", אמרתי וחיפשתי שולחן ריק מאדם ומצאתי בסוף חדר האוכל.
לצערי הרב, אליאור ישב שם עם הבלונדה, פניו היו מופנות לכיוון שלי.
הוא קלט שזו אני ושוב המבט הזה הופיע על פניו הגבריות, עטורות בזיפים שנותנים לו מראה יותר גברי. וואו…הוא נראה כמו אל.
דיי…אני חייבת להוציא מראשי את המחשבות המלוכלכות האלו. לעזאזל הוא המפקד שלי.
הוא העיף לעברי אין ספור מבטים וכבר הרגשתי לא בנוח.
הנייד שלי רטט, הבטתי על הצג "אמא יקרה שלי" היה רשום וליבי החסיר פעימה. בידי הרועדת הרמתי את הנייד מהשולחן ועניתי לשיחה.
"הלו", קולי החל לרעוד…כמו כל גופי.
"היי אגמי", קולה נשמע מבויש, בצדק. הכעס גער בתוכי והרגשתי איך הרעד הופך לרעד של עצבים.
"מה את רוצה?", שאלתי בקור, באדישות, מנסה לשדר לה את הזעם שתקף אותי בגללה.
"בבקשה אל תכעסי עליי", היא התחננה ונאנחה.
שתקתי, לא יכולתי שלא לכעוס, היא עדתה טעות ונטשה את הילדים שלה לשבועיים בגלל מישהו שבגד בה.
"אמא…את נטשת אותנו שבועיים שלמים, חזרנו מהצבא ובמקום למצוא את אמא שלנו מבשלת לכבודנו ומתגעגעת, אני מוצאת את עידן יושב ואוכל סנדביץ עם פסטרמה במקום אוכל ביתי. את צריכה להתבייש בעצמך, הילד שלך אוכל חרא בצבא ואותך מעניין לעשות שולם עם אבא", הרמתי את קולי מה שגרר את כל המבטים של האנשים שישבו קרוב אליי. גם של אליאור.
"אגם, את לא יכולה להגיד לי דברים כאלה", היא בכתה מעבר לקו, אוכלת את עצמה על הדבריי אמת שהרגע הטחתי בה.
"עזבי…את לא יודעת שום דבר", ירקתי בזלזול וניתקתי את השיחה.
קמתי מהכיסא ולקחתי איתי את הנס שלי ויצאתי החוצה, לנשום קצת אוויר.
כל היום שלי כבר הרוס, מקולקל בגללה.
התיישבתי על אחד הספסלים שהיה קרוב לחדר אוכל. הבטתי על האופק ולגמתי מהנס שהיה חמים ונעים.
"היי", קולו הנעים נשמע ומבטי הופנה אליו.
"היי המפקד", עניתי בשקט והמשכתי להביט על האופק.
התרגשתי ממנו, מזה שהוא בא לבדוק מדוע צעקתי כמו משוגעת בחוסר מודעות לסובבים אותי.
"מה הולך?", הוא שאל בשקט ומזווית העין הבחנתי שהביט על פניי.
"בסדר", שיקרתי, כלום לא בסדר אצלי.
"את בטוחה?" "אני פשוט לא רוצה לדבר על זה המפקד, אני רוצה לשכוח את השיחה הנוראית הזאת." קטעצי את דבריו בחוסר סבלנות. באמת לא רציתי לדבר עליה עכשיו. רציתי רק לשכוח אותה ואת הבעיות מהבית.
אליאור שתק והסיט את מבטו לעבר אותה הנקודה שעליה אני מביטה כבר כמה דקות.
"את יודעת שאם תרצי לדבר על זה אז את חופשייה לבוא לדבר איתי." הוא אמר וכל כך רציתי לחבק אותו על האיכפתיות.
"אני המפקד שלך, אל תתביישי", כל ההתלהבות והחשק ירדו, הוא אומר זאת רק בגלל שהוא המפקד שלי. או שבעצם לא…אולי זה סתם תירוץ כדי שארגיש בטוחה לספר עליי.
אני מבולבלת כל כך.
"תודה המפקד", הודתי לו, הפעם מביטה בעיניי הדבש המדהימות שלו.
"עוד חמש דקות תהיי במתחם הדגל, ביחד עם שאר הבנות", הוא אמר בטון סמכותי, חזר להיות המפקד הקשוח והרציני.
פיצול אישיות, אבל משהו בפיצול אישיות הזה מושך אותי אליו יותר.
אני מתוסבכת, נמשכת לכל המשוגעים, לכל המתוסבכים והמסובכים.
חוץ מירין, שהוא דווקא דיי מצליח ודיי…נורמלי.
אבל הוא מושך בטירוף, במיוחד במצבים אינטימיים. השם שלו המיוחד.
אבל להיפרד ממנו היה הדבר הנכון לעשות, הייתי אגואיסטית, יש לי אופי שזקוק לשיפוץ קטן.
קמתי מהספסל, התקדמתי לעבר מתחם הדגל ועל הדרך זרקתי את הנס באחד הפחים.
הגעתי וכל הבנות כבר עמדו בח', חיכו שהמפקד יבוא. נעמדתי בין יולי ושירה.
"איפה היית?", יולי שאלה ושירה הביטה בי, חיכו לתשובה.
"דיברתי עם אמא שלי", שתיהן השתתקו ואליאור בדיוק הגיע. הוא נעמד מולנו, במרחק של כמה מטרים מאיתנו ושילב את ידיו השריריות על חזהו.
"בוקר טוב טירוניות", הוא אמר בקול רם ובקול עבה.
"בוקר טוב המפקד", ענינו כל הבנות פה אחד. הוא החל לסרוק את הח', בדק שכולן נמצאות.
"היום אתן הולכות ללמוד קצת על מקומות במדינה, על כפרים עויינים וכל מה שתצטרכו לדעת כדי שתדעו לתפקד בהמשך השירות שלכן בסדיר. אם אני אשמע שמישהי נרדמה או דיברה באמצע השיעורים היא תקבל שבת", הוא איים והצליח להפחיד כאן את הבנות. אבל אותי לא.
"הייתי ברור?!" הוא הוסיף.
"כן המפקד", צעקנו שוב פה אחד כל הבנות.
הוא שתק כמה שניות והחל להתקדם לכיווננו.
"יופי, עכשיו אני רוצה שתסתדרו בשלשות",
הוא אמר וכמו חיילות טובות, מילאנו את פקודתו.
"אחריי", הוא צעק וכולנו השתחלנו מאחוריו כמו זנב, הולכות בעקבותיו לעבר הכיתות.
כשהגענו, הכנסנו כולנו לכיתה, התיישבנו בכסיאות שהיו מסודרים כבר לכבודנו ומולנו עמד מישהו שנראה קצת מבוגר, עם דרגות על הכתפיים, נראה ממש סמכותי.
לפתע נכנס מישהו לכיתה, אחד החיילים שלא קשורים לכיתה שלנו. הוא התיישב על ידי, המקום הפנוי היחידי שנשאר.
שיערו שחור, זוג עיניים בצורת שקד צבועות באפור, אף קטן וסולד ושפתיים מלאות אדמדמות. נראה ממש טוב.
הוא הביט בי וחייך חיוך קטן והוסיף קריצה.
חייכתי בחזרה והפנתי את מבטי לעבר אותו המפקד שעמד והביט בכולנו.
אליאור עמד על ידו, שעון על הקיר בידיים משולבות על החזה ועיניו הביטו עליי.
מבט משמעותי שקצת הרתיע אותי.
"שלום לכולם, אני המ"פ של הבסיס הזה והיום אני הולך להכיר לכם קצת את המקומות שיהפכו למשמעותיים בהמשך השירות שלכם בסדיר, המקומות שאתם הולכים לעשות שם סדר ולשמור על השקט באיזור." הוא התחיל לדבר, עיניי כל שניי סטו לעבר אליאור שהביט בכולנו במבט הקשוח שלו. עיניו עצרו בעיניי, לא זזו סנטימטר ממני.
מה יש לו ממני?הוא תמיד מצליח לגרום לי להרגיש מיוחדת, שאני לא סתם עוד חיילת שלו.
המפקד הזה חפר שעה על הכפרים שבו קורים כל הפיגועי אבנים והבקבוקי תבערה.
אני עדיין לא מעכלת שאני הולכת להיות בתוך כל המעגל הזה, שאהיה לוחמת במג"ב.
פעם זה היה חלום מאוד גדול שלי והיום…אני כבר לא בטוחה, בספק גדול.
אחרי שעתיים של חפירות השיעור הסתיים וכולנו יצאנו להפסקה של רבע שעה.
"חכי רגע", שמעתי טת אותו החייל שישב על ידי בשיעור קורא לי.
הסתובבתי לכיוונו והוא בדיוק נעמד מולי.
"איך קוראים לך?", הוא שאל וחייך חיוך כובש שהבליט את הגומות שלו.
"אגם", עניתי וחייכתי חיוך קטן.
"אני שוהם", הוא הושיט את ידו, הושטתי גם אני את ידי ולחצתי את ידו.
"בואי נלך לשבת איפשהו, חייב לעשן", הוא אמר, הנהנתי והתקדמנו לכיוון הפרגולה.
התיישבנו עם שירה ויולי ועוד כמה בנות מהפלוגה.
"מאיפה את?", הוא שאל והדליק את הסיגריה שלו.
"חיפה ואתה?", שאלתי, למרות שלא כל כך התעניינתי.
"תל אביב", הוא ענה ושאף את הרעל הישר אל תוך הריאות.
"אגם לוי", שמעתי קול מאחוריי, קול צרוד שתמיד עושה לי משהו…
"כן המפקד", אמרתי וקמתי מהפרגולה ונעמדתי מולו.
"תתלווי איתי לשיחה", הוא פקד עליי, מה עשיתי עכשיו?
הגענו למשרדו הקטן, סגרתי אחריי את הדלת ועמדתי מולו, מביטה בעיניו היפות.
לא עושה לי טוב, אני והוא לבד.
"אגם…פעם אחרונה שאת מדברת באמצע השיעור", הוא אמר ומבטו שידר כעס.
"אני לא דיברתי…הוא בסה"כ שאל שתי שאלות" גוננתי על עצמי.
"גם לא חצי שאלה אגם…אני מוותר לך יותר מידי, כנראה את זורקת עליי זין ולא מעריכה את כל מה שאני עושה בשבילך", הוא הרים את קולו ונראה כאילו עוד שנייה הוא מרסק את כל החפצים במשרד.
"מה?אתה רציני איתי?!", צעקתי, איבדתי כל שליטה בעצמי.
"אל תצעקי עליי אגם, אני מזהיר אותך", הוא איים אך זה כבר לא עניין אותי.
"המפקד, אני לא עשיתי שום דבר רע, הוא בסה"כ שאל שתי שאלות בקשר לשיעור זה הכל", הסברתי הפעם ביותר עדינות.
"אמרתי לך אגם, שום שאלה פעם הבאה תקבלו שבת", הוא ירק בכעס וגופי התרתח.
הייתי כל כך עצבנית.
"אין בעיה, סגור", עניתי בחוצפה.
"אגם, אל תתחצפי", הוא צעק.
"אל תצעק עליי", צעקתי עליו בחזרה.
"למה את משגעת אותי?!אמרתי לך לא לצעוק, זה לא לצעוק!" הוא שום הרים את קולו עליי. מה אני הבובה שלו?סובבתי טת גבי והתקדמתי לעבר הדלת. הוא תפס בידי בחוזקה והצמיד את גופי אל גופו השרירי שאפשר להרגיש גם עם המדים על גופו.
התנשמנו בכבדות, היינו ממש קרובים אחד לשנייה.
הבטתי בעיניו המשגעות ונכנעתי.
נשכתי את שפתיי התחתונות. הוא עצם את עיניו בחוזקה.
"תפסיקי", הוא אמר בשקט והביט בי ברצינות.
"מה עשיתי?", שאלתי בלחש, הוא נעל טת לסתו וחשק שיניים.
"אל תנשכי ככה את השפה", הוא אמר בשעה שהביט על השפה התחתונה שלי.
התקרבתי עוד יותר לכיוון שפתיו, איבדתי את היכולת להחזיק את עצמי ונסחפתי אחריי יופיו.
"לא, לא לא זה לא טוב", הוא אמר ועצר אותי לעשות את מה שהוא קורא לו טעות.
"סעמק, אם לא הייתי המפקד שלך", הוא מלמל והביט בשפתיי בתאווה.
"אליאור", לחשתי את שמו, נסחפת מכל היופי שניצב מולי, ועוד כל כך קרוב.
"אגם", הוא קרא בשמי והתרחק ממני כמה צעדים.
שוב הוא מנע מהנשיקה להתממש.
שוב אנחנו חוזרים על אותו המהלך, בלי לשנות שום דבר.
הבטתי בו כמה שניות ויצאתי בריצה מהמשרד