מרחב לימינאלי

Dalia Itamar 11/07/2025 65 צפיות אין תגובות

"אנחנו חייבות להיפגש דחוף! יש לך זמן הערב לכוס קפה, אצלך? לא, לא בבית קפה, אני צריכה שקט ופרטיות", מחלחלת אלי בְּהִילוּת לא מוכרת דרך הטלפון.
"וואו, דנה! איך התגעגעתי לקול שלך. שתיקה של חודש שלם – הודעות ווטסאפ שלא זוכות לתגובה, אני מתקשרת ואת לא עונה וגם לא חוזרת. כמה שניסיתי לחפור לא הצלחתי להבין איפה פגעתי בך. תבואי כמה שיותר מהר!"

"תקשיבי עידית, לפני חודש קיבלתי לעבודה מורה חדשה לספרות. כבר בראיון הקבלה הרגשתי שנוצר בינינו קליק ומהר מאד מצאנו את עצמנו בקשר ידידות עמוק שקצת הזיז אותך לשוליים, כי היה בה איזה קסם, לא יודעת אפילו במה, אולי בצליל העמוק של הקול שלה, אולי בביטויים המיוחדים שלה שיכול להיות שמושפעים מהשירים שהיא כותבת, משפטים כמו: 'הרגשתי איך הגשם דומע לי מהעיניים' ועוד כאלה. את עוד זוכרת מה שקרה בינינו בטירונות, כששמרנו יחד?"

אם עוד אני זוכרת?! במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז אני מנסה למחות את הטלטלה ההיא מהתודעה שלי אבל היא חוזרת לי שוב ושוב בחלומות – התלתל שלה שהגומייה אף פעם לא הצליחה להכניע, הבטן שלי שהפכה נוזלית בכל פעם שהביטה בי בָּעיניים שבתוך הירוק שלהן השתלבו פסים צהובים כמו במבט של חתול. איך אני יכולה לשכוח את הנחישות שנדרשה ממני כדי להטיל על עצמי משמעת צבאית ולהסתפק בתפקיד שותפתה לסודות, עד ללילה ההוא שבו עצרתי אותה באמצע הפטרול, הנחתי יד על כתפה וסובבתי את גופה לעברי. הנשיקה שהרטיבה את הזיותיי פגשה, להרף עין, את שפתיה הנחשקות לפני שניתקו ממני, פולטות בקול צרוד הצהרה שאינה משתמעת לשני פנים של 'עד כאן!'.

"האמת היא שממש נבהלתי מעוצמת החוויה כשהרגשתי את השפתיים שלך על שלי", היא ממשיכה בלי להמתין לתשובה שלי, כאילו היא מודעת לכך שזו שאלה רטורית. "זה היה כמו זרם חשמלי. כבר נישקו אותי קודם אבל היה בזה משהו חדש, מפעים ומפחיד לאללה. הרתיעה שלי הייתה אינסטינקטיבית, כאילו מצאתי את עצמי פתאום בטריטוריה לא מוכרת, מסוכנת, שהייתי חייבת להימלט ממנה כל-עוד נפשי בי. מזל שהיה לי שֵׂכֶל להישאר חברת נפש שלך ולא להתרחק ממך לגמרי. סמכתי עליך שתדעי לשמור על עצמך. מאז, בכל פעם שאת חולקת אתי את חוויות האהבה שלך לנשים זה עושה לי משהו שאני ממהרת לדחוק לפינה הכי חשוכה. עכשיו, אחרי שפגשתי אותה אני כבר לא יכולה להתחמק מזה יותר. תארי לעצמך אותי, אישה נשואה, בעל תומך ומפרגן, שני ילדים מתבגרים ופתאום זה…"

כל מילה שלה מכווצת לי את הסרעפת ואני מרגישה איך מיץ צהוב, סמיך ורעיל ממלא לי את חלל הבטן. בא לי לצעוק לה שתשתוק כבר ויחד עם זה משהו בי צמא לדעת הכול. אני מתאמצת בכל כוחי לשמור על חזות שקטה, ניטרלית, כאילו כל הסיפור הזה לא בכלל נוגע אלי.

"היא הזמינה אותי אליה לארוחת ערב. מטומטמת שכמוני, למה לא הבאתי בקבוק יין כמו שמקובל?! למה רציתי להיות מיוחדת?!
קניתי לה בושם, בניחוח לימוני כזה שאני מתה עליו. חלמתי להסניף אותו בכל פעם שתיכנס אלי למשרד.
הארוחה הייתה מעולה. הפסטה מבושלת בדיוק בדרגה הנכונה, רוטב בולונז שלא יצא לי לטעום אפילו במסעדות גורמה – מבושל ביין, מתובל בצנוברים, והתיבול המיוחד במינו של סלט הקיסר. את יודעת, רק משוררים יודעים לתאר במלים טעמים וריחות, אז אני משאירה את זה לדמיון שלך.
את המתנה הגשתי לה כשישבנו צמודות על הספה בסלון, מקנחות באספרסו מתובל בוויסקי וטירמיסו. היא בקשה שאפתח את האריזה. לקחתי לה את היד והתזתי מעט בושם על הצד הפנימי של המרפק. ראיתי המצח המתקמט ואת קפלי הגועל סביב זוויות הפה שלה. פתאום הניחוח הזה שהתפשט בחדר היה לי בלתי נסבל. הרגשתי דחף לא נשלט לקום ולברוח. היא הלכה אחרי והושיטה לי את התיק ששכחתי על הספה. קלטתי את אנחת הרווחה שלה כשהדלת נסגרה מאחורי".

בחיבוק אוהב אני חולקת עם דנה את שברון-הלב שלה. חום גופה המתפשט בתוכי מנביט בי שביב של תקווה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך