אבטיח לך.

ישבנו יחד על הספסל המחליד בגינה הציבורית. השמיים היו עכורים, מאיימים להתחיל גשם. מתחת לסככה היו המתקנים הצבעוניים, שכבר תמיד היו ריקים. אף אחד כבר לא צריך אותם, הם שכנו שם בודדים, נטועים במקומם. הבטתי בה והיא נראתה כל כך מאושרת, מלאת חיים. חשתי בנשימותייה המואטות. היא צחקה והסתכלה עמוק לתוך עיניי. העיניים שלה יפהייפיות, בגוון ירוק ברקת בוהק שתמיד זוהר וקורן.
"מה אהיה בלעדיך?" שאלה ונשכבה על כתפי הרחבה. אני ליטפתי את שיערות ראשה האדמוניות, נאנחתי ונשמתי עמוק.
"שבר כלי. בעצם, את מדהימה. את תסתדרי בכל מצב." נשקתי למצחה בעדינות המתבקשת.
"גם אתה לא רע, אין דאגה". חייכה ולפתע מבול החל להמטיר את הגינה, שנינו נטפנו מים, אבל זה לא היה לנו אכפת. רצנו כמו איילה חופשייה בשדות, חיוכיה היו כל כך רחבים, התפרשו מאוזן לאוזן. וכך גם אני, כל כך נהניתי בחברתה, היא סילקה ממני כל יצר רע או אנושי שקיים. הרגשתי שאני מרחף, שהגשם עומד להטיח בי טיפות שיעיפני גבוה, והיא תאחוז בידי ותהיה שם יחד איתי.
"בואי לבית שלי, ניכנס לחימום" הענקתי לה את המעיל שלי והלכנו נטולי מטרייה אל הבניין ממול, בו בילינו כל כך הרבה זמן, ימים ולילות, חמים וקרים. נכנסנו לתוך המיטה שלי ונצמדנו, עד שהיא נרדמה בחיקי. היא ישנה כל כך טוב.
חשבתי לעצמי, כל מה שיש בי אבטיח לך. כל שמחותיי, משבריי, כעסיי אחלוק איתך. כל רכושי מעתה שייך גם לך. אני כל כך מאוהב בך, שכבר שום דבר לא רלוונטי לנו כרגע. אלטף אותך עד שתרצי שאפסיק, אשיר לך גם כשתצחקי על הקול שלי. נעמוד יחד באש ובמים, לא אעזבך לעולם.
בסיום לחישות אלה נרדמתי. זו הייתה שינה כל כך טובה.
****
קמתי בבוקר יום שבת, עיניי נושאות כתמי שינה שחורים. היא עדיין הייתה עליי, כמו התינוקת הקטנה שלי.
"בוקר טוב, קרן שמש" נתתי לה נשיקה במצח.
"בוקר טוב, ענן." צחקה וקירבה אותי אלייה לנשיקה, שהייתה ארוכה ונעימה, שפתיה ליטפו את שלי והדיפו ריח של תותים.
"מה מעשינו היום?" שאלתי והרמתי אותה למעלה, שתשב לידי.
"לפני שאנחנו מחליטים, אני צריכה לספר לך משהו. משהו ממש ממש חשוב." החיוך ירד לה מהפנים היפות, מלאות הנמשים.
"אני טסה מחר, עוזבת לשליחות בצרפת. אני כל כך מצטערת שלא אמרתי לך, אהוב שלי." נאנחה ודמעות מלוחות החלו לזלוג מעינייה.
"אנחנו לא נפרדים, נכון?" החזקתי את ידייה חזק, מחשש שתברח לי. חשתי מבועת, עצוב, כמעט בכיתי בעצמי. לא, אסור לך לבכות.
"מה פתאום. שתדע שבכל ימיי אזכור אך ורק אותך, אתה תהיה עמוק בראש שלי. את היום הזה אני רוצה לבלות איתך. התעזור לי לארוז?" הביטה בי בעצבות מסויימת.
"ברור, מון שרי. הנה, תראי, אני אלוף בצרפתית." היא חזרה לחייך והלכנו אליה.
המזוודות נסגרו זו אחר זו. הרגשתי כאילו כל האהבה שלנו פשוט נעלמת לתוך תיקים צבעוניים.
"קחי אותי איתך" אמרתי והתכווצתי. דחקתי את עצמי לתוך מזוודה אחת.
"הלוואי שאוכל, אהובי" נשקה לי בפעם השלישית לבוקר וסיימה את מלאכת האריזה כשאני יושב שם ומבדר אותה.
"טוב, אז אני רוצה לאחל לך הנאה רבה בצרפת, תשלחי לי רבבות מכתבים, נתראה עוד שנתיים. את יודעת, היום שכישנת אמרתי לעצמי ולך בשקט שכל מה ששלי הוא גם שלך, ושנעמוד יחד זה לצד זו תמיד. וזה נכון. דברי עמי כל יום וליל, אני שם עבורך." היא חיבקה אותי ובכתה המון, שפכה הכל. לבסוף, נפרדנו בנשיקת הפרידה הכי טובה שהייתה לנו אי פעם, הדמעות אמנם הרסו, אבל טוהר הנשיקה נשאר באשר הוא.
היא עזבה את החדר, לא הזדקקנו ליותר מילים. הסתכלתי על כל צעדיה.
****
"טיסה לצרפת מטעם אלעל, מטוס מספר D300 שהמריא בשעה 20.00 התרסק בזה הרגע. איבדנו קשר עם המטוס, וכל נוסעיו נהרגו. אנו מצטערים, אסון טרגי כזה לא קרה הרבה זמן."
אבטיח לך ברגע זה את כל מה שיש לי, מתוקה, ואני מקווה שאפגוש אותך בגן העדן בעוד שישים שנה בערך. מתגעגע אלייך כל כך.