איזה מורכב זה לב

"‏איזה מורכב זה לב" , אמרת לי פעם.
לא כדרך אגב. לא סתם.
כאילו חשפת סוד ששתקת עליו הרבה זמן.
ואני, במקום לענות, רק הרגשתי.
שאתה צודק. שאתה מבין משהו שאני בעצמי לא מצליחה להסביר.
מאז, הלב שלי מסתובב עם המשפט הזה.
לפעמים הוא לוחש אותו בשקט,
ולפעמים צורח אותו בפנים, כששוב אין לי תשובות.
כי איך מסבירים לב שלא יודע לשכוח?
שמתעקש להרגיש גם כשאין מי שיחזיר לו מבט.
ששומר פינה לאיש שאולי כבר לא שייך לו,
אבל עדיין חי בו.
יש לילות שאני שומעת אותך שוב אומר לי
"‏איזה מורכב זה לב*
ואני מחזיקה את הכאב בשקט,
נותנת לו לעבור בתוכי כמו רוח שלא עוצרת
מחכה שיירגע.
והלב שלי,
הוא לא באמת מוותר.
הוא פשוט לומד להסתדר עם השקט,
לשרוד בין הזיכרון לתקווה,
ולאהוב גם בלי לדעת אם עוד מישהו שם מרגיש אותי בחזרה.

אז איזה מורכב זה לב.
להתגעגע בלי הבטחה,
לאהוב בלי כתובת,
לחיות עם שאלה פתוחה
ולמרות הכל, להמשיך לפעום.
בדיוק מהמקום ההוא שבו היית.