למה

אז למה?
למה למרות שהמשכתי הלאה אני עוד חושבת עליך?
למה למרות שעבר מספיק זמן כדי שאשכח אני עוד דואגת לך?
למה למרות שזה ברור שזה חסר סיכוי אתה עוד עולה שם בדמיון על העתיד וההווה?
איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שנצרבת בי כל כך חזק עד כדי שזה בלתי ניתן לנתק אותך מהמחשבה שלי?
וזה לא רע לי,שתבין
זה פשוט שלא בא לי להציק.
החיים מציקים מספיק -פעם אמרת לי, ואני, אני לא חלק מהם, לא רוצה להציק.
פעם הייתי חלק, לקצת , אני יודעת.
והיום? היום זו בטוח לא אני.
הייתי רוצה, להיות שם בשבילך, לחבק את הפחדים שכבר מזמן לא קיימים בך, להרחיק את השדים שהפכו נחלתך, לחבק בך את הרעש הזה- להכניס בך שקט.
ובכלל, מה אני מדברת שטויות, אני לא יודעת לפרוץ דלתות שננעלו מאחורי גבי, אין בי את הכוח לשבור מנעולים חזקים ממתכת כבדה.
יש בי שקט, כזה שמזדחל דרך סדקים בחומות גבוהות-רק בוא,קח.
ואתה-למרות שעייפת, אתה עדיין מעדיף את הרעש.