מה שנשאר בי

לפעמים אני חושבת עליך פתאום,
בלי סיבה, בלי טריגר.
כמו מחשבה שמתיישבת בשקט על שפת הלב.
רק לרגע, אבל נשארת.
לא כואב לי.
לא כמו פעם.
יש בי רוך כשאני נזכרת.
כמו להסתכל על תמונה ישנה
שכבר לא מעוררת סערה, רק חיוך קטן, קצת הרבה געגוע.
היינו שם באמת.
וזה מה שנשאר בי.
הידיעה שפגשתי מישהו שראה אותי.
שהחזקתי יד שלא ניסתה לשנות אותי.
ולו לרגע, הייתי מישהי שלמה.
אנחנו כבר לא מדברים,
אבל לא צריך מילים כדי לדעת שמשהו היה אמיתי.
הזיכרון שלך לא מכביד,
הוא מלווה.
הוא לפעמים מין אור קטן שמופיע פתאום באמצע יום שקט,
ויש לו מקום.
אני לא מרחיקה. לא מזמינה. רק נותנת לו להיות.
החיים לוקחים אותנו למקומות שלא תכננו.
ואנשים שקרובים, לפעמים מתרחקים,
לא בגלל שלא אהבו אלא בגלל שלא יכלו להישאר.
ואני יודעת לא לכעוס על זה.
אף פעם לא כעסתי.
יודעת לא לשפוט את הסוף,
רק להוקיר את האמצע.
אני לא יודעת אם דרכינו ייפגשו שוב,
אם תשלח הודעה פתאומית, אם נצחק שוב פעם אחת כמו אז.
אבל אני יודעת
שמה שהיה בינינו
היה טוב ללב.
היה אמיתי.
ולפעמים, זה פשוט… מספיק.