פרולוג – חצי מחיי חצי מליבי

דפיקות בדלת. מתוך חלום אני שומע אותן. מתחזקות מתוך כוונה להעיר אותי. מתאמץ לשמור על החלום כי אני לא מתכוון לקום עכשיו. תפקיד 'אחראי הקרוואנים' מתחיל להעיק עליי ובאמת שייתנו את התפקיד לסטודנט אחר. הדפיקות מתחזקות. בטח גרוסמן המשוגע עומד מחוץ לדלת הרעועה. הוא לא לקח את כדורי ההרגעה שלו הבוקר. כמה סטודנטים המתגוררים בקרוואנים מספרים בחצי צחוק שהוא הסתובב פה באחד הלילות אחוז טירוף דפק בדלתות של כולם וביקש שק שינה כדי לישון בחוץ. אני מדמיין את עצמי קם אליו בפנים זועפות והוא יאמר: "אני לא רוצה להפריע אבל…" ואני אשמור על קור רוח מתוקף התפקיד, אומר לו שזה בסדר ושהוא יכול לפנות אליי בכל עת. הדפיקות רועמות מתגברות מקצב הלב שהחל לעלות מאי רוגע, מהמחשבה מה באמת אעשה כשאפתח את הדלת. מסיר מעליי את השמיכה ובתוכה החלום האבוד. קם על שתי רגליי והנה הדפיקות הפסיקו. מנסה לא לזוז כי כל צעד על ריצפת הקרוואן הוא סימן שמישהו בבית. אחכה עוד כמה רגעים עד שהוא יוותר ויעזוב את הדלת המסכנה. בשקט נצחי אני ניצב כמו אשת לוט וגופי נהיה למלח. זהו אני גומל בליבי עכשיו אפשר לחזור לישון. לפתע בכי נשמע. תחילה לא הבנתי מהיכן היבבות מגיעות. בצעדי חתול הסתכלתי מהחלון המשקיף לחלק האחורי אך לא ראיתי דבר. כשהבכי החרישי החל לחרוש את ליבי הבנתי שזה מגיע ממש מהדלת. ידעתי בדיוק מי זאת יכולה להיות. רותם. במבט ראשון חשבתי שהיא סקסית עד שהחלו הרכילויות שהיא גרושה ושהחזה בכלל לא שלה. היו שאמרו שהיא וגרוסמן מתאימים. הציפו את מוחי מחשבות שליליות בעל כורחי בכל פעם שראיתי אותה. היא לא התחברה לאווירה הקיבוצית שכולנו היינו שרויים. היא חתולה בודדה תמיד שולפת ציפורניים במבט שלה. גם כשהייתי מבצע ביקורת חדרים בתור אחראי קרוואנים, כדי לראות שהכל בסדר ולשאול אם מישהו צריך משהו היא תמיד נתנה לי להרגיש בלתי רצוי. אינספור פעמים היא צלצלה אליי בתחינה שאפתח לה את הדלת כי היא שכחה את המפתח. המצפון החל מדבר אליי. אתה חייב לפתוח לה את הדלת כי היא שוב נתקעה בחוץ. יום חמישי בצהריים האפורים האלה ואין לאף אחד את המפתח. הרגע עובר בהילוך איטי. לא אמרתי מילה הקשבתי לבכי השביר. שלחתי יד אל עבר הידית ובעדינות פתחתי את הדלת והמציאות נפתחה לפניי כמו מניפה. על מדרגות העץ הבחנתי בגוף אישה ופנייה בתוך ידייה כמו אוספת את הדמעות. עצרתי לרגע וניסיתי להבין בזמן שמנגינת הבכי מלווה הכל. המשכתי לפתוח את הדלת ולגרש את סימני השאלות שבראשי. לא הייתה זו רותם וגם לא גרוסמן.
על אסקופת דלתי יושבת סופי, החצי השני של ליבי.