רק בישראל- פרק 5

קיילי:
שאר היום עבר במהירות גדולה יותר. שחר עזר לי להבין כמה דברים שלא הצלחתי להבין, למזלי עוד לא התחלנו ללמוד היום מקצועות שבהם מתחלקים למגמות השונות. אני לא חושבת שזה כל כך קל להפיל את זה עליי על היום הראשון- ממילא אני מנסה להתרגל לשמות חדשים ולאנשים חדשים, ההפסקות הן לא לבד כי אנשים רוצים לגרום לך להרגיש שייכת וגם מתעניינים בחיים שהיו לך, ובאופן כללי כבר נמאס לי להגיד שמונה פעמים בהפסקה שהגעתי מארצות הברית משליחות ממשלתית של ההורים.
"קיילי!" שמעתי קול קורא כשצעדתי לכיוון מבני כיתות ט'. הסתובבתי וראיתי את גלעד. זכרתי את הפרצוף שלו, למרות שאמרתי לשיר שאני לא בטוחה שאזכור איך הוא נראה. חייכתי אליו והשלמתי את הפער שהיה בין איפה שעצרתי לבינו. הוא התנשף לרגע ואז נעמד מולי מחייך.
"מה קורה?" שאלתי באנגלית. לעזאזל, הוא גם אמר קיילי במבטא שממש הזכיר לי חבר מהבית אז זה היה נראה נורמלי לדבר פתאום באנגלית. צחקתי והרכנתי את ראשי.
"את מעדיפה שנדבר באנגלית?" הוא שאל אותי באנגלית. היה לו מבטא מדהים, לא יכולתי לחשוב שהוא ישראלי לגמרי. הסתכלתי עליו במבט מוזר ושאלתי אותו אם הוא גר בחו"ל לתקופה, או שבבית מדברים אנגלית, כי יש לו מבטא ואנגלית נהדרת.
"אמרתי רק שלושה משפטים," הוא צחק, "מזה את מבינה שיש לי אנגלית טובה?"
"כנראה," צחקתי, "אבל באמת אין סיבה שנדבר באנגלית. אני ממילא צריכה לתרגל את העברית שלי. זה חרפן אותי היום. אתה יודע שנתנו לי דווקא שיעור ראשון תנ"ך, מכל השיעורים שאפשר לשים לי? כמעט איבדתי את זה, ברצינות."
"איך הולך באמת?" הוא אמר והחל לפסוע לידי. חייכתי ושמתי את שתי ידיי בכיסים. הודתי בפניו שזה לא קל, שזה מעבר לא קל, שהתרגלתי בשנים האחרונות למקום שהיה לנו בארצות הברית, לבית הספר, לאנשים המתחלפים אבל שמדברים בו אנגלית, למקצועות ולמורים. הוא לא שאל את השאלות שכולם שאלו, לא שאל כמה ילדים היו בשכבה, או איך נראה שם בית הספר, אלא התעניין יותר בי, במקצועות שבחרתי להרחיב, בחברויות שיצרתי.
"את נשארת בקשר איתם? למרות המעבר?" הוא התעניין. הגענו למבני החטיבה ועצרתי בכניסה. הוא סובב את עצמו והסתכל עליי, מנסה להבין למה עצרתי. "מה קרה?"
"סתם," צחקתי, "אתה בא איתי? אני רוצה לחפש את אח שלי."
"בטח," הוא חייך, "לא הלכתי איתך סתם. ממילא יש הפסקה די ארוכה עד השיעור האחרון, רציתי גם להתנצל על קודם." חייכתי ואמרתי לו שאין לו על מה להתנצל, שהוא היה עסוק בלהשלים פערים עם חברים שכנראה הוא לא ראה הרבה זמן. חייכתי והוספתי שיש לו אחות מקסימה.
"יש לנו קשר מדהים," הוא הודה, "כולם חושבים שאחים שיש ביניהם שנה, שלומדים באותו בית ספר, יהיו עם המון ריבים והמון מחלוקות. אנחנו לא מהאלה, אנחנו לא מחפשים לריב. גם תכלס, אני מת על כל השכבה שנכנסת אליה עכשיו, הם באמת חבר'ה מדהימים." הגענו לכיתות ט', חיפשתי את אחי באיזור הכיתות. לא ראיתי אותו מסתובב בחוץ אז הנחתי שהוא מדבר עם חברים בכיתות. מצאתי את הכיתה שלו, ט'1. נכנסתי לשם יחד עם גלעד, והוא הרים את ראשו בחיוך, עזב לרגע את החבר'ה שישבו איתו ובא לקראתי. הצגתי אותו בפניי גלעד ואז שאלתי אותו על המערכת שלו ועל מתי הוא מסיים ללמוד. הוא צחק ושאל למה לא סימסתי לו, ואמרתי שרציתי גם לראות את המבנים של כיתות ט'. הוא אמר שהוא מסיים בעוד שעה, אבל שהוא חשב ללכת לחבר כאן. יום ראשון וכבר הוא הולך למישהו. צחקתי ואמרתי לו שיהנה, ושאני אדבר עם ההורים בקשר לטרמפ חזרה הביתה. זו הבעיה היחידה, הבית לא כל כך קרוב לכאן.
"צריכה טרמפ?" שאל אותי גלעד כשיצאנו מהמבנה וחזרנו לצעוד לעבר מבני התיכון. הסתכלתי עליו בחיוך ואמרתי שזה שטויות, שאני אסתדר, שההורים ממילא רצו לאסוף. חוץ מזה נזכרתי ששיר אמרה לי שאנחנו בית ספר המקבץ אנשים מכל מיני איזורים בסביבה.
"איפה אתה גר?" שאלתי אותו, שוב באנגלית. אוף. הוא צחק ואמר שהוא גר באיזור מרכז תל אביב. הנהנתי אליו. אפיול זה לא עוזר לי לקחת איתו טרמפ, זה כיוון אחר לגמרי. אני לא צריכה לטרטר בנאדם לחצי שעה של נסיעה שהוא לא צריך לעשות.
"אגב, לא ענית לי. מה עם החברים של שם? אתם בקשר?" הוא שאל והאט קצת את הקצב. חייכתי והתיישבתי על ספסל לצד הדרך, והוא התיישב לידי. אמרתי לו שצילמתי להם את בית הספר, את הטירוף של הבוקר הירוק של השמיניסטים. אמרתי לו שזה מאוד שונה משם, האווירה ובכלל… אבל שכן, שאני בקשר טוב איתם, עד כמה שאפשר. השעות מטורפות בין פה לשם, וגם הם התחילו שנה חדשה שם.
"הם לא חוזרים למדינות שלהם מתישהו?"
"לא היה דיבור על זה לאחרונה, ממה שהבנתי, רוב החברים שלי יסיימו שם י"ב, יהיו במחזור המסיים של בית הספר, אתה יודע, טקסי סיום וכל זה. מה שאומר שיש להם עוד שנתיים שם. אצלי זה אחרת- השנתיים שלי יראו אחרת לגמרי ממה שהם יחוו שם."
"לא התגעגעת בכל הזמן הזה לארץ? יש כאן משהו שאין בשום מקום אחר. עזבי אמריקה, עזבי בניינים ענקיים, טיימס סקוואר, כל אלה… רק בישראל באמת מרגישים בבית."
"האמת שאמרתי בדיוק את זה כשחזרנו לארץ, שיש כאן משהו שאי אפשר להסביר… אבל אני לא חושבת שאי פעם גרת בחו"ל כדי להחשיב מקום אחר כבית. קרה לי היום שחשבתי שהייתי מעדיפה להיות שם, להמשיך עוד שנה במקום שאתה כבר בוטח בו, בחברים שאתה כבר מכיר. כל ההמולה הזו סביב ילדים חדשים שהגיעו מחו"ל, זה קשה, זה לא פוקוס שהוא קל. תאמין לי שהיה לי הרבה יותר קל לרקוד מול אנשים, בלי שהייתי צריכה לפתוח את הפה ולספר מאיפה אני, וכך לספר סיפור בדרך אחרת. אם מישהו פה בבית הספר יפנה אליי בתור, 'היי זו את הרקדנית', אני אצחק ואוהב את זה הרבה יותר מאשר אם יגידו 'אה, את החדשה'. אתה מבין בערך?" הוא הנהן אליי בשקט והסתכל עליי בחיוך. אחר כך הוא העביר את מבטו לכיוון אחר בחצר, והסתכלתי לאותו כיוון מנסה להבין מה הוא קולט. בית הספר היה די ריק בלי שכבה אחת שלמה, ראיתי כמה ילדים צעירים מסתובבים, חלקם עם ארטיקים שהם קנו הרגע בקיוסק של בית הספר. יש את זה גם שם, אבל זה פשוט לא אותו דבר.
"אם כבר מדברים על הריקוד, כיסחת להם את הצורה. קלטתי לרגע את הפרצוף של ניב פשוט מסתכל בשוק על התנועות שהצלחת לעשות ולקלוט כל כך מהר."
"ניב?" שאלתי. עוד פעם השם הזה.
"זה אחד הילדים שרקדת איתם," הוא אמר, "את לא יודעת מי הם?" הנדתי את ראשי לשלילה וצחקתי. הוא גיחך ואמר שזה מוזר שהם לא ניצלו את ההזדמנות כדי להציג אותם בפנייך.
"יצאתי משם די מהר. אחד מהם התחיל לדבר איתי, שאל לאן אני הולכת. רציתי לחזור לאחותך לקחת את הדברים, שלא תעמוד שם ותחכה לי ולא אגיע. ואז כבר חבר אחר תפס אותו… אין לי מושג מי זה."
"אז שיהיה לך מושג- אלה היו ניב ודור. אני לא יודע עליהם יותר מידי, חלק מהדברים שמעתי מאחותי, היא ידידה טובה של שניהם. אני רק יכול לומר לך שהם בטח יחפשו אותך- יש כאן הרבה אנשים שיודעים לרקוד, אבל לא בכזה אומץ כמו שאת רקדת. הם בטח מתעניינים לדעת מי את."
"אתה מודע לזה שזה ממש מביך מה שאתה אומר כרגע נכון?" צחקתי, "שהם יחפשו אותי… מי ישמע מי אני ומה עשיתי."
"אל תורידי מערכך," הוא צחק וחייך אליי, "ויאללה בואי, אנחנו חייבים לחזור לבניין."
התחלתי לצעוד לצידו, מחייכת ונכנסת אחריו לבניין. הוא נעמד איתי ליד הכיתה שלי, מחכה להגיד ביי וללכת לכיוון הכיתה שלו. פניתי אליו בחיוך ואמרתי לו שאני ממש מודה על זה שהוא חיפש אותי ובא לדבר איתי, הרי הוא לא הסתובב סתם בחצר ומצא אותי, כנראה שהוא ממש רצה לדבר. הערכתי את זה, זה לא יחס שחשבתי שאקבל ביום הראשון ללימודים.
"נהיה בקשר." הוא צחק וחייך. הנהנתי אליו, נתתי לו חיבוק קטן והוא הלך לדרכו. ניב ודור- אני צריכה לזכור את זה. גלעד, שיר, שחר, ניב, דור. לעזאזל- שבע מאות שמות שלא נשמעים דומה בכלל לאליסון, איימי, דן, קורט ובלייק שהתרגלתי אליהם. עולם אחר. ישראל.